גם היום, במעמד הזה, אבקש לפתוח את דבריי בכבוד אכסניה - האכסניה הגדולה של כולנו, היא מדינת ישראל. לפני כחצי שנה סיימתי את תפקידי כיועץ לביטחון לאומי וכראש המל"ל של ממשלת ישראל. בארבע שנות כהונתי הייתי עד לאירועים היסטוריים וזכיתי לחתום על הסכמי שלום, אך יותר מכול התרגשתי מביטויי ההתפעלות שנשמעו כלפי מדינתנו דבר יום ביומו מפי ראשי מדינות, נשיאים, שרים ונכבדים, כדבר הנביא ישעיה: "וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך והיית עטרת תפארת"! לא אחדל להודות על שנפלה בחלקי הזכות לחוות זאת, לשרת את המדינה ולפעול לחיזוק מעמדה וביטחונה.
אם נתרומם מעט אל מעבר לעננים שמכסים מעת לעת את שמי ארצנו ונתבונן בהישגיה של מדינת ישראל, נעמוד נדהמים ונפעמים. קשה להעלות על הדעת מהפכה נוספת בהיסטוריה האנושית שהגיעה להישגים כה רבים בזמן כה קצר והצליחה להגשים בתוך כך חלק ניכר ממטרותיה.
ואולם, מפת האתגרים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל היא עדות לכך שטרם באנו אל המנוחה ואל הנחלה. בחלק מהאתגרים הללו טמון פוטנציאל של סכנה עתידית ממשית לקיומה הפיזי של המדינה, לריבונותה או לזהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מתוך סקרים שמקיים המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עולה כי הרוב המוחלט של הציבור בישראל מודאג מהמתחים החברתיים ומהאיומים הפנימיים יותר מאשר מהאיומים החיצוניים. יתר על כן, בעוד שלגבי האיומים החיצוניים מפגין הציבור רמת ביטחון גבוהה יחסית ביכולתה של המדינה להתמודד עמם, הרי שלגבי האיומים הפנימיים רמת הביטחון שלו בכך נמוכה מבעבר.
דומני כי גם בלי הסקרים הללו אפשר לחוש את מה שהם משקפים: החברה שסועה ומקוטבת, המתחים בין המחנות גברו, היחסים בין ערבים ליהודים – בייחוד בערים המעורבות – נפיצים, רמת הפשיעה הקשה בחברה הערבית וממנה גבוהה, המשילות נחלשת והאמון בממסד מתערער. אויבינו שמחוץ למדינה מסתכלים על המתרחש כאן ואומרים לעצמם: "בל נפריע, הם – הישראלים – עושים בעצמם את עבודתנו".
מתוך גישה עניינית ממלכתית הרואה באחדותנו ובסולידריות בינינו מרכיבים חיוניים לקיומנו כחברה וכמדינה, אני הקטן מבקש בכל זאת לומר דברים. ראשית לכול, בתוך המציאות שתיארתי אני מבקש לסמן את הפתח לתקווה ואת הבסיס לאופטימיות: תחושת האחדות שקיימת בתוכנו! תחושה זו חזקה יותר מכל השסעים הפנימיים.
רוב הישראלים רואים כיעד משותף את ביצורה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית, חזקה, בטוחה ומשגשגת. לרוב הישראלים חשוב להגיע להסכמה רחבה בסוגיות המפלגות אותנו, לנהל שיח פרודוקטיבי על אי הסכמות ולסלול דרך לניהול וליישוב מחלוקות. עדיין קיים מכנה משותף רחב שנכון לטפח אותו. הקיטוב איננו גזרת גורל ואין הוא תהליך שלא ניתן לשנותו.
הלכידות, הסולידריות והערבות ההדדית היו תמיד מסימני ההיכר של עמנו. חשיבותן לא פחתה גם כיום, אולי ההפך מכך. הן חיוניות להבטחת חוסננו הלאומי ויכולתנו לעמוד במבחנים שהמציאות עלולה לזמן לנו.
אמרתי זאת לפני שבועיים, במעמד הצגת ההערכה האסטרטגית השנתית של ה־INSS לנשיא המדינה. המלצתי לגבש למטרה זו תוכנית לאומית רחבה בהובלת הנשיא ובהשתתפות גורמים בעלי השפעה מכל התחומים והמגזרים. עלינו להרגיע, לא לוותר על הדיון החשוב והנוקב בסוגיות המהותיות שבמחלוקת, אך לזכור תמיד שכולנו שטים יחד בספינה אחת.
האתגר החשוב ביותר, בפני כל ממשלה בישראל, הוא שמירת הלכידות של החברה הישראלית. כולנו צריכים להירתם לכך, אך בשביל הממשלה – זו חובה, מתוך אחריותה לחיזוק החוסן הלאומי ומתוך שבידיה הכוח והמשאבים לעשות לשם כך.
נכון לפעול להגברת השיתוף והשותפות בין חלקיה השונים של החברה, ומצד הממשלה כלפי כולם. ויתורים למען שלום בית אינם הפסד. זה נכון במדינה כשם שזה נכון בתוך המשפחה הפרטית. עלינו לראות כיעד לאומי את השגתו של שלום פנימי. כיעד ולא כחזון לעתיד לבוא.
נשק גרעיני איראני – סכנה קיומית
עד כאן באשר למצב הפנימי. מכאן, לאיום החיצוני. המאמץ למנוע את הפיכתה של איראן למדינה גרעינית או למדינת סף עומד בראש אתגריה של ישראל.
העיסוק באיראן נעשה לזרא אצל חלק מאיתנו. ואולם, עם כל ההבנה לתחושת המיאוס ולרצון להשתחרר מהעניין הנדוש והמעיק הזה, איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. השלכותיו הן דרמטיות עלינו, על מדינתנו, על עתידנו.
מדוע תוכנית הגרעין חשובה לאיראן עד כדי כך שהיא נכונה לשלם בעבורה מחירים כבדים כל כך? התשובה לכך נעוצה בשתי מילים: שרידות וחזון. שרידות – כי בראייתה של איראן, נשק גרעיני הוא הדרך היחידה להבטיח את משטר האייתוללות מפני התערבות צבאית חיצונית. כך יובטח שהמהפכה האסלאמית לא תיזכר בדברי ימי האזור כהבלחה עמומה.
שרידות המשטר היא כמובן גם התנאי למימוש חזונו השאפתני. נשק גרעיני או אפילו מעמד של מדינת סף יוכלו לאפשר לאיראן לפעול בלי חשבון כדי לפגוע ביריביה ולבסס את שליטתה ואת השפעתה באזור כולו. נשק גרעיני יקנה לה גם מעמד משופר ויכולת מיקוח בכל סוגיה אחרת שתעמוד על סדר היום העולמי.
אל לנו להניח שאיראן תנהג באופן רציונלי ושלעולם לא תשתמש בו לתקיפת ישראל, מתוך חישובי רווח והפסד. התייחסותה לישראל כגידול סרטני והאיומים התכופים בהשמדתה משקפים עמדה עמוקה כלפינו, אנו "השטן הקטן".
ואולם, גם בלי התרחיש הזה, האיום הטמון בהתגרענות איראן הוא בלתי נסבל. איראן גרעינית תוכל להניע את כוחות הפרוקסי שלה להתקפות קונבנציונליות מסיביות נגד כל אחד מיריביה בחסות המטרייה הגרעינית. היא תתבונן מן הצד בשלוחיה – חיזבאללה, החות'ים או המליציות השיעיות - כשהם כותשים את יריביה באלפי טילים, מבלי לחשוש שמישהו יתחשבן איתה על כך.
איראן גרעינית תגרום למרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון. מצרים, סעודיה, טורקיה ומדינות נוספות לא יעמדו מנגד. היריעה קצרה מלתאר את רוחב השלכותיו של תהליך כזה. שקט ויציבות אינם כלולים בתפריט.
הסימנים שמגיעים משיחות וינה אינם מעודדים. הם מצביעים על כך שהצדדים בדרך חזרה לגרסה מופחתת, וגרועה אף יותר, של הסכם 2015. כנראה יהיה זה הסכם בלי כלים ומנופים שיאלצו את איראן להגיע להסכם "ארוך וחזק יותר" כפי שרצו האמריקנים בתחילה. הסכם כזה עלול לאפשר לאיראן, עם תום תוקף ההגבלות, מסלול בטוח לגרעין, ולהזרים לה כבר בטווח הקרוב מאות מיליארדי דולרים שיחזקו את המשטר ואת כוחות הרשע שהוא מפעיל.
ההתקדמות לעבר ההסכם מתרחשת בשעה שהעולם רואה מול עיניו ביטויים מוחשיים לתוקפנותה של איראן. ההתקפות של החות'ים נגד האמירויות וסעודיה, ושל המליציות השיעיות בעיראק, קורות בשעה שהעולם בוחן בזכוכית מגדלת את התנהלותה ובעת שמצבה הכלכלי בכי רע. צא ולמד מה היא תרשה לעצמה אם ירווח לה.
מאבק על האמת
את סוף דבריי אקדיש למאבק להבטחת הלגיטימיות של ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי. תחת אצטלה של שמירת החוק הבינלאומי והגנה על זכויות אדם נעשים מאמצים מצד גורמים שונים להביא לבידודה של ישראל כמדינת אפרטהייד ולשלילת זכותה להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי.
לתוך העניין הזה הוכנס גם בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. את המערכה המשפטית ואת הלחץ עליו מובילה הרשות הפלשתינית, אך מסייעים לה בסלילת הדרך ארגונים כמו אמנסטי, שנתן ביטוי לשאיפותיו בדוח שפרסם בשבוע שעבר.
המאבק על האמת הוא העיקרי והחשוב במאבקים שישראל מנהלת. הטענות שמשמשות בו נגדנו מחליפות פנים, צורה וניסוח, אך מטרתן היא אחת: ערעור על הלגיטימיות של המדינה, של מנגנוניה, של פעולותיה.
עלינו להישיר מבט מול מבקרינו ולומר את האמת: מדינת ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית. היא מחויבת גם לחוק הבינלאומי ושומרת על הערכים ההומניטריים. מחויבות זו נטועה עמוק באופייה, בערכיה, במוסדותיה ובמנגנוניה. לישראל הצבא המוסרי ביותר בעולם. אנחנו מגינים על עצמנו בעצמנו, בודקים, וכשצריך -מתקנים את עצמנו. איננו זקוקים להטפות מוסר ואין מקום לכל התערבות שיפוטית חיצונית. מי שבאמת ובתמים חרד לערכים הומניטריים, לצדק ולדין הבינלאומי ייטיב לעשות אם יפנה את מבטו ואת מרצו לא רחוק מכאן, למקומות שבהם באמת נדרשת התערבותו.
עלינו לחזק את אמונתנו בצדקת הדרך. זוהי אבן היסוד והתשתית לחוסנה של המדינה ולהצלחת פעולותיה. היטיב לתאר זאת האלוף בריק באיגרת ששלח למפקדי צה"ל כששימש נציב קבילות החיילים ובה כתב בין השאר: "רק אנשים המאמינים בצדקת דרכם מוכנים ללכת קדימה עם תעצומות נפש ועם אנרגיות בלתי נדלות גם כשמדובר בסכנת חיים", והוסיף: "האמונה בצדקת הדרך מבוססת בראש ובראשונה על אמונה בעם ישראל, במורשת ישראל לדורותיה ובשורשינו בארצנו, שעליה אנו מצווים לשמור מכל משמר".
גם בעשור השמיני לקיומנו כמדינה לא נס ליחם ולא פג תוקפם של הערכים שהביאונו עד הלום. עלינו לחזור אליהם. בעזרת צור ישראל, באמונה, בנחישות, ביצירתיות ובתעוזה, בנינו מדינה בעלת עוצמה צבאית, מדינית וכלכלית. אין די בכך. עלינו להשקיע בביסוס עוצמתנו הרוחנית, להקרין ביטחון בכוחנו המוסרי ולחדש את הקשר בין עשייתנו לשליחותנו החזונית. מרכיבים אלה הם הרוח, הם הנשמה, הם תפארת ישראל.