בין פרשת משפטים לתרומה נלקחה מאיתנו אשה נדירה שפעלה ללא חת בזירות מורכבות ודרשה דין צדק ואמת ממי שבחר עיניו לכסות, והזכירה לנו בנוכחותה הזקופה כמה ארץ ישראל והעם היושב בתוכה הוא קדוש ונישא, שתרמה מעצמה ללא תמורה, ולימדה את נשות ישראל בדרכה להיות רעיה, ומהו חיבור זוגי משורש נשמה.
בפועלה למען בעלה היקר לה מכל פעלה גם עבור העם היושב בציון שעמד נכלם למול הבזיון.
היא הייתה וודאית בדברי הנביאים, בטוחה בהתממשות חזון אחרית הימים, וזה מה שנתן לה כח להמשיך לצעוד אליו לקראתו, גם בתנאי שלג וכפור בבטחון מלא שסוף האמת לצאת לאור, מסרה נפשה למענו ובעצם למעננו.
היא הייתה הכתף החמה בשמנו. היכן שלא יכולנו להגיע ולגשת להתנצל על החרפה, היא במבט אוהב ומאמין נתנה לאיש היקר הזה כח לעמוד בייסורים וקשיים שעין לא חזתה, כששאלו אותה מה יש לה להגיד לאומה, היא אמרה בדבר אחד אני בטוחה באהבתי לאישי לעמי ולארצי ולא חשה צורך עוד להוסיף.
וזה מה שנתן לה כח להמתין עשרות שנים לעמוד כנגד המלעיזים וללא חת ומורא לדרוש ממנהיגים צדק ויושרה ובעצם מכולנו. היא דרשה לעמוד מול המראה ולהביט עד כמה אנו מחוברים לתכלית. למרות בדידותה הארוכה נותרה קשובה להמיית הנשמה והאירה לנו מלכות כמו אסתר בשעתה, ואולי נלמד ממנה שכולנו אחד בשורש בנשמה ונשתול זרעים של אחדות של אמת ואהבה, ובזה נתחבר לשורשי קיומנו לאבות אבותינו, ונקבל מהם מהות ועוצמה לעמוד איתנים בסערות השעה, לא להיבהל מדרך ארוכה מענייני השעה כי עין ה' על ציון צופיה.
נכתב על פי סיפורים שנאמרו בשבעה