1
את הנאום הנוקב שנשא השר לענייני דת מתן כהנא השבוע בכנס ירושלים של קבוצת בשבע ראוי לכנות נאום הגמל שאינו רואה את דבשתו. מתן כהנא יושב על כיסאו המיניסטריאלי ומוביל משם את יוזמותיו המטלטלות והמסעירות בתחום הגיור והכשרות אך ורק בזכות המהלך לפילוג הציונות הדתית שהוביל מנהיג מפלגתו. אנשי 'ישיבות הקו' שאותם האשים כהנא בפלגנות הם אמנם קבוצת קצה חזקה ודומיננטית, אבל הם מעולם לא הצליחו לקחת לצד שלהם מספיק אנשים כך שיוכלו לפלג את הציונות הדתית לשני מחנות. למפלג הגדול של הציונות הדתית קוראים נפתלי בנט, האיש שמתן כהנא הולך אחריו בנאמנות אישית עיוורת. אין דבר שמפלג היום את הציונות הדתית יותר מההחלטה הפוגעת והפוצעת של נפתלי בנט להתכחש לכל הבטחותיו, לנטוש את מרבית בוחריו, ולהרכיב ממשלה עם מרב מיכאלי וניצן הורוביץ, עם איבתיסאם מרעאנה ויאיר גולן, עם יאיר לפיד ועם אביגדור ליברמן.
2
הציונות הדתית הפוליטית גילתה סלחנות מופלגת כאשר הסכימה למען האחדות לקלוט מחדש לשורותיה את נפתלי בנט ואיילת שקד, זמן קצר לאחר שהם נטשו את מקומם כקברניטי הספינה וכמעט שגרמו לה לטבוע בגלים הסוערים. ההרפתקה הפוליטית חסרת האחריות של הקמת מפלגת הימין החדש זרקה לפח ארבעה מנדטים, ובכך מנעה מגוש הימין לממש את כוחו ולהרכיב קואליציית ימין יציבה. זוהי הסיבה הראשונית לכך שנקלענו למערבולת של ארבע מערכות בחירות שבסופן נפתלי בנט, האיש שהביא אותנו למצב הזה, התייצב כמציל האומה מבחירות חמישיות, ואגב כך קמבן לעצמו עם שישה מנדטים את השגת היעד הנכסף שלו – ראשות הממשלה.
בדרכו אל מערכת הבחירות שהביאה לו את ראשות הממשלה, נפתלי בנט שוב פילג את הציונות הדתית. בצלאל סמוטריץ', שדבק בברית עם בנט ושקד והלך איתם למדבר האופוזיציוני בימי כהונתה של ממשלת נתניהו־גנץ, היה שמח להמשיך בשותפות הפוליטית עמם. כל הסימנים תומכים בטענתו של סמוטריץ' שהוא נאלץ להיפרד מבנט משום שזה חשף בפניו את תוכניותיו ללכת אחרי הבחירות עם השמאל, להפיל את נתניהו ולכבוש את ראשות הממשלה. החלק בסיפור הזה שהיה גלוי לכול עוד קודם לבחירות הוא שבנט הציע לסמוטריץ' הצעה פוליטית המזלזלת בכוחו האלקטוראלי. בריצה ברשימה עצמאית בראשותו, סמוטריץ' השיג שישה מנדטים ובפועל שבעה ח"כים. בריצה משותפת עם בנט הוא היה מקבל שני מועמדים, מקסימום שלושה, במקום ריאלי ברשימה. כדי לחתור לראשות הממשלה בדרכים עקלקלות בנט היה צריך להיפרד מסמוטריץ', ועלה בידו גם לעשות את זה וגם להטיל את אשמת הפלגנות על סמוטריץ'.
3
התוכנית הנכלולית הצליחה. נפתלי בנט חטא וגם ירש. בדרך לראשות הממשלה הוא הצליח, בפילוג אחר פילוג, לפלג גם את ימינה. רשימה ארוכה של אנשי ימין נאמנים לא יכלו להשלים עם הונאת הבוחרים של בנט ועם החלטתו לחבור לגוש רק־לא־ביבי החילוני־שמאלני. אלון דוידי, עמיחי שיקלי, שי מימון, פרופ' אשר כהן ורוני ססובר סירבו להצטרף למהלך. אלון דוידי, מס' 3 בימינה ומועמד לתפקיד שר, העדיף להתפטר מהכנסת.
מתן כהנא, חברו הטוב של בנט עוד מימי סיירת מטכ"ל, הלך איתו לאורך כל דרך החטאים הזאת, וזכה מן ההפקר. בכל קונסטלציה פוליטית נורמלית, מתן כהנא היה יכול רק לחלום שיתמנה לשר לשירותי דת. רק בזכות החבירה לשמאל קיבלה מפלגת ימינה הקטנה שלושה חברים בממשלה, ורק בזכות ההחלטה של אלון דוידי לא להיות שותף לכך התקדם מתן כהנא במעלה הרשימה והפך לאחד מהם. גם את המשרד לשירותי דת כהנא קיבל רק בזכות ההליכה עם השמאל. בקואליציה עם הציונות הדתית ועם החרדים לא היה שום סיכוי שזה יקרה.
4
ממרום כיסאו, שהושג באמצעות פילוג פוליטי של הציונות הדתית תוך הישענות על תמיכת השמאל הקיצוני, החילונים המיליטנטיים והאחים המוסלמים, בא כעת מתן כהנא ומנסה לכפות שינויים רדיקליים במערכת הכשרות והגיור. הוא לא עושה זאת בדרכי הסברה ושכנוע, אלא בדרכים של כפייה פוליטית. את רפורמת הכשרות שלו שמטלטלת את כל המערכת הוא העביר במהלך פוליטי מפוקפק, תוך הכללתה בחוק ההסדרים. הוא לא טורח לחתור אל עבר מטרותיו בהדרגה, תוך שכנוע המערכת הרבנית לקבל את הצעותיו לאחר שירכוש את אמונה. לא היה בתולדות מדינת ישראל שר דתות לעומתי כל כך למערכת הרבנית הרשמית של מדינת ישראל. אפילו לא יוסי ביילין. אבל מתן כהנא התחייב לישראל ביתנו לפתוח את אזורי הכשרות לתחרות חופשית בין הרבנויות, אז הוא חייב לקיים, אחרת לנפתלי בנט לא תהיה ממשלה. גם בתחום הגיור הוא חייב לרצות את חברת הכנסת יוליה מלינובסקי ואת הבוס שלה ליברמן.
מתן כהנא הופך את הרבנות הראשית לקישוט. לעציץ. הוא מרוקן אותה כמעט מכל סמכויותיה בשני תחומים מאוד מרכזיים מתוך המעט שהיא אחראית עליהם. הוא מוציא מידי הרבנות הראשית את הסמכות לקבוע מה כשר ומה לא כשר, מי יהודי ומי אינו יהודי. הוא מחולל שינויים רדיקליים במערכת על אפם וחמתם של הגורמים המקצועיים המוסמכים, כשהוא מסתמך על דעת מיעוט שלא בידו הופקדה הסמכות והאחריות. הוא לא מתחשב כלל בעמדות הנציגים הפוליטיים של רוב הציבור הדתי וכל הציבור החרדי, ואחר כך הוא מאשים בפלגנות את מי שנאבק בתוכניותיו ומנסה לעצור אותן.
5
זה היה יכול להיות אחרת. בנסיבות אחרות מתן כהנא, יהודי טוב בחייו הפרטיים ואיש ציבור רב כישרונות, היה יכול לקדם את שירותי הדת ביחסי אמון ובשיתוף פעולה עם המערכת הרבנית, שללא ספק יש מה לשפר בה. הוא היה יכול להתחיל את דרכו במשרד בצעדים מוסכמים לתיקון המערכת. למשל למנות רבנים בעשרות מקומות שבהן יש תקן לרב ואין רב, ביניהם ערים מרכזיות כמו תל אביב, רמת גן וחיפה. למשל להוסיף תקציבים ותקנים שיבטיחו השגחת כשרות יעילה יותר במערכת הקיימת, במקום לדבר על תוספת תקציב ותקנים רק לאחר שהרבנות תהפוך לרגולטור. הוא היה יכול לדפוק על השולחן ולהפעיל הליכי אכיפה מול רבנים שלא באמת ממלאים את תפקידם. הוא היה יכול לנתק את הקשר הכלכלי בין משגיח הכשרות לעסק המושגח תוך אימוץ השיטה שהנהיג הרב מיכה הלוי ברבנות פתח תקווה וזכתה לשבחים רבים. הוא היה יכול לשבור את החרם החרדי על מינוי של רבני צהר לתפקידי רבנות ודיינות גם בלי להפוך לזרוע המבצעת את הרעיונות השנויים במחלוקת של ראשי צהר בתחום הכשרות והגיור.
מתן כהנא היה יכול לפעול במתינות, באחריות, בהסכמה ובהידברות, אבל בחר להיות "עושה חדשות – בעל מלחמות" כי זה מה שבנט צריך עכשיו, והנאמנות האישית לבנט קודמת לכול. וכמו הבן שרצח את הוריו ומקונן על יתמותו, הוא מתלונן על הפילוג בציונות הדתית ומייחס למתנגדיו את כל הפלגנות והקיצוניות. כאילו שכל המיליטנטיות והפלגנות שייכת לצד אחד. כאילו שבצד הנחשב למתון לא יודעים לבזות תלמידי חכמים גדולים, להחרים ספרים ואף להכריז בתקשורת על הוצאתם מהבית להירטב בגשם. גם את אשמת השחיקה המתמשכת בסטטוס קוו כהנא מטיל על הקיצוניים בציונות הדתית שלא אימצו בחום את אמנת גביזון-מדן. כאילו ברור וגלוי וידוע ששופטי בג"ץ והחילונים המיליטנטיים רק חיכו שנסכים לאמנה כזאת כדי לוותר מצדם על הכרה בתנועה הרפורמית ועל סעיף הנכד בחוק השבות או לדבוק באדיקות באיסור המסחר בשבת.
בדבר אחד כהנא צודק: המחלוקת והפילוג רעים, גורמים צער וכאב ובמקרים רבים לובשים צורה מכוערת. אבל כדאי שהשר לשירותי דת יבדוק מה חלקו במחלוקת המפלגת הזאת. זעקות כאב אינן ערבות לאוזן, אבל מי שחובט על הזולת בפטיש 5 קילו מאבד את זכותו להתלונן על הצרמוניה.
לתגובות: eshilo777@gmail.com