לפני מספר חודשים יצא שיותר מחודש לא הייתי בקבלת שבת. לא בכוונה, בשבוע האחרון של אותו חודש אמנם הייתי בבידוד בגלל החזרה מחו"ל, אבל בשבועות שלפני באמת תכננתי להגיע בזמן לתפילה פשוט לך תמצא את הבית חב"ד כשאין ווייז ואפילו מפה אסור לך לטלטל.
אז נכון שבסוף תמיד מצאתי את הבית כנסת או הבית חב"ד המקומי (פשוט הולכים ברחוב ומחפשים ניידת שחונה ליד כניסה לבניין), אבל איכשהו תמיד הגעתי בין קריאת שמע לעמידה. תמיד. לא משנה כמה מוקדם יצאתי, בסוף הגעתי באותו הזמן. הדבר היחיד שהשתנה היה כמה התבחבשתי בדרך.
במהלך החודש הזה לא קלטתי כמה זה חסר לי. כל יום שישי מחדש כשהיה לי את הרגע של "אולי הפעם אני לא אמצא את הבית חב"ד" המחשבה הראשונה לא הייתה בדיוק "מה יהיה עם לכה דודי?" אלא יותר בכיוון של "מה אני אעשה עם סעודת שבת?". איך אומר ישראל, ביולוגיה קודמת לאידאולוגיה... אבל בבידוד, בבידוד פתאום יש לך זמן לחשוב.
באותו ערב שבת בבידוד, כשהשותפים שלי התחילו להתארגן כדי ללכת לתפילה, פתאום נזכרתי כמה זמן לא הייתי בקבלת שבת. פתאום התחלתי להתגעגע. לקבלת שבת הפשוטה והמהירה בבית הכנסת ליד הבית, לקרליבך בבית הכנסת של ההורים, אבל בעיקר, לקבלת שבת בישיבה. כמה זמן לא הייתי בקבלת שבת בישיבה.
אל תבינו אותי לא נכון, אף פעם לא הייתי חסיד גדול מדי של כל הריקודים והניגונים הבלתי נגמרים, ומי שזוכר אותי מהישיבה יכול בהחלט להעיד שהייתי מהאלו שמדברים מאחורה, אבל אי אפשר להתכחש לקסם שיש בשבת ישיבתית. לרגע הזה ביום שישי כשבית המדרש פושט צורה ולובש צורה, לבגדים הלבנים, למגינות, לאווירה. אוי, האווירה.
ולפחות מבחינתי, השיא של אותה אווירה, השיא של קבלת שבת בישיבת עתניאל בה למדתי, מגיע כשכולם שרים את 'מזמור לדוד'. זו אפילו לא מנגינה מקורית שלנו, אם אני לא טועה זה לחן שייבאנו מקהילת 'ואני תפילה' של הרב רז, אבל מבחינתי זו המנגינה שבלעדיה שבת בעתניאל לא תהיה אותו דבר. זו המנגינה שאליה אני מתגעגע.
וככה, עשר דקות לפני הדלקת נרות, הדלקתי מחדש את הפלאפון, שמתי 'מזמור לדוד' מתוך ערוץ היוטיוב של הישיבה ועצמתי עיניים ולכמה דקות הייתי שוב בישיבה. לכמה דקות הייתי שם, עם ארזי הלבנון השבורים, הרוקדים כמו עגל, כמו בן ראמים. עם האיילות המחוללות והיערות החשופים, עם להבות האש החצובות, הייתי בעולם אחר. ואז, זה נגמר.
הכנו קפה, הדלקתי נרות והלכתי לשים את האוכל על הפלטה, הקסם התפוגג, אבל השאיר אחריו סקרנות גדולה – אני יודע מה הופך שבת בישיבה לשבת בישיבה עבורי, אך מה הופך שבת ישיבה לכזו בישיבות אחרות? מה ה"מזמור לדוד" שלהם?
כי נכון שבכל הישיבות התפילות אותן תפילות והסעודות אותן סעודות, אבל בסוף לכל ישיבה יש אופי מעט שונה. בכל ישיבה יש לשבת קסם משלה. זה יכול להיות שיעור מיוחד אחרי ותיקין, ניגון שהלחין ראש הישיבה לסעודה שלישית או התוועדות שממשיכה הרבה אחרי שהשבת כבר יצאה לה. דברים קטנים, פשוטים, שהופכים את השבת לבלתי נשכחת.
אז ללכת עכשיו לעשות שבת בכל ישיבה בארץ זה לא פרקטי, בטח גם לא להזמין אתכם להצטרף אליי, אבל ברוך ה' לכתוב ולראיין אני יודע ומפה לשם נולד לו ךפני ארבעה וחצי חודשים מדור חדש בשם 'שבת ישיבה' שבו אני מנסה כל שבוע לתת הצצה לשבת המיוחדת של ישיבה אחרת.
למה נזכרתי בזה השבת? כי ברגעים אלו ממש אני מסיים להכין את המדור שיעלה מחר, בשישי בבוקר, ומספר על שבת בישיבה אחת שאני מכיר מקרוב - ישיבת עתניאל. אז עד שהמדור יעלה, מוזמנים לשים אוזניות ולכמה דקות לנדוד לעולם אחר - לקבלת שבת בישיבת עתניאל:
youtube:2106405]