פרופ' יהודה ברנדס
פרופ' יהודה ברנדס צילום: מירי שמענוביץ
מזבח הקטורת מרמז לאפשרות של שימוש זהיר, במינון מדויק ובתנאים מגבילים, בחומרים חריפים החורגים מן המוסכם והמקובל. בהיבטים שונים של חיינו: מרפואה וטכולוגיה ועד עבודת השם וקיום מצוות.

ההכנות לבנין המשכן מתפרסות על פני פרשיות תרומה ותצוה. בפרשת תרומה מופיעות הוראות הבנייה של המשכן וכליו, ובפרשת תצוה ההוראות לדרך הפעלתו. פרשת תצוה עוסקת בכהנים, בבגדיהם ובדרך הקדשתם, בשמן המאור, בקרבן התמיד ובקטורת הסמים שהיו חלק מסדר פעולתו היומיומי של המשכן.

יש חריג אחד בולט מן הסדר הזה: הצו על הקמת מזבח הזהב, מזבח הקטורת, נמצא בסוף פרשת תצוה ולא במקום הראוי לו בפרשת תרומה, בין שאר הכלים: הארון והשלחן, המנורה ומזבח הנחושת. אכן, בתיאור הביצוע של המשכן, בפרשת ויקהל, נמצא תיאור עשיית מזבח הזהב במקום המתבקש, אחרי הארון, השלחן והמנורה ולפני מזבח העולה. הדבר רק מבליט את הקושי בהופעתו בסוף כל פרשות ציווי המשכן.

מפרשים רבים עסקו בשאלה זו, ואף אנו נדון בה בעקבותיהם.

הרמב"ן הסיק מן המיקום החריג שהקטורת היא סוג שונה של עבודה מכל שאר עבודות המשכן. ר"ע ספורנו הסיק מכך שמזבח הזהב הוא כלי בעל אופי שונה במהותו מכל שאר כלי המשכן. כל פתרון שהוצע לחידת מיקומו של מזבח הזהב הנבדל משאר הכלים חייב להסביר מדוע הוא ועבודתו שונים מכל שאר כלי המשכן ועבודותיהם.

ניתן לדייק גם מן הכתוב עצמו, שעבודת הקטורת נבדלת במהותה משאר עבודות המשכן. דבר זה מודגש בתוך הפרשה בפסוק: "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו", הדרישה שלא להקריב שום דבר אחר מלבד קטורת, וגם לא שום סוג אחר של קטורת מלבד זו שהתורה ציוותה עליה, מעצימה את תחושת הייחוד של מזבח הקטורת והמוקטר עליו.

ייחודה של הקטורת ניכר גם משאר התורה. בפרשה הבאה, כי תשא, יופיע פירוט מדוקדק של אופן הכנת הקטורת, באופן שאינו קיים בשום קרבן אחר. קיימת אזהרה חמורה שלא לעשות כמתכונתה, בתוספת עונש כרת למי שיעשה כמתכונתה להריח בה.

הקטורת מופיעה בתורה כעבודה העומדת בפני עצמה, ואינה תלויה במשכן ובמזבח. קטורת מובאת על גבי מחתה, מחוץ למשכן ובתוכו, בנסיבות שונות. ביום הכפורים נצטווה אהרן להכניס קטורת לפני ולפנים כדי לכפר על עם ישראל. אולם הוא השתמש בה גם מחוץ למשכן, כדי להציל את עם ישראל מפני המגפה, בפרשת קרח. מנגד: נדב ואביהוא מתו ביום חנוכת המשכן בעוון הקטרת קטורת במחתות שהיתה בהן אש זרה, ועדת קורח נבחנה ונענשה בהבאת קטורת במחתות לפני ה'. על פי הדין, מקטירים קטורת במקדש בכל יום גם אם אין מזבח (זבחים נט ע"א, בשונה מכל שאר הקרבנות שמחייבים מזבח, ושלא כנרות המחייבים קיומה של מנורה.

פולחן קטורת היה מצוי ברחבי הארץ לעבודה זרה אך גם לעבודת ה' בימי בית ראשון. התופעה מתוארת בתנ"ך ויש לה גם עדות נרחבת בממצאים ארכיאולוגיים. יש גם עדויות שהיא התקיימה, בניגוד לדעת חכמים, בימי בית שני ואפילו אחרי החורבן. יתכן שגם התעוזה של המלך עוזיהו להכנס להקטיר במקדש היתה ייחודית לקטורת. עוזיהו ידע שעבודת המקדש נועדה לכהנים, אך הוא סבר שהקטרת קטורת יכולה להעשות גם על ידי ישראל, לפחות כאשר הוא מלך מבית דוד.

מכל הנתונים האלה נראה, שבעוד שכל שאר הכלים והקרבנות שבמשכן הם יחידה אחת של עבודת ה' והשראת שכינה המתפרטת לחלקיה השונים, הרי הקטורת והמזבח עליו היא מוקטרת, הם יחידה העומדת בפני עצמה שהוכנסה וצורפה לעבודת המשכן הסדירה כפרט נוסף על התשתית הבסיסית שלו. מצות הקטורת הקבועה, יחד עם התמיד במזבח העולה והנרות במנורה, הפכה את הקטורת להיות חלק בלתי נפרד מעבודת הקודש הקבועה, ולכן גם מופיע מזבח הזהב ביחד עם הכלים האחרים בפרשת ויקהל, אולם הממד הייחודי של הקטורת השתמר, לפחות בעבודת יום הכיפורים, והביטוי לכך מצוי במיקומו המיוחד של המזבח פרשתנו.

במידה מסוימת דומה הדבר לפרשת קרבנות חוץ המוזכרת בספר ויקרא (יז ג-ז). התורה אוסרת על שחיטת קרבנות מחוץ למשכן, ומחייבת להביא "אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" אל המשכן. כדי ש"לֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". הפולחן מחוץ למשכן נאסר, בין אם מדובר על זבחים לה' ובין אם זבחים "לשעירים". קרבנות השלמים במשכן הם התחליף הלגיטימי לקרבנות אלה: "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם".

אולם ההקרבה בחוץ, לשעירים, לא נמחקה לגמרי. יש יום אחד בשנה שבו נרמזת עבודה שכזאת. ביום הכפורים, כאשר מועמדים זה מול זה שני השעירים, אחד לה' ואחד לעזאזל. והשעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל נשלח למעין הקרבה בחוץ. גם הקטורת של יום הכיפורים היא אירוע חריג, חד פעמי. היא אינה דומה לעבודת הקטורת הקבועה והיומיומית במשכן והיא משחזרת במידה מסוימת את הקטרת הקטורת במחתות שהיתה קיימת לפני היות המשכן ומחוצה לו, ונאסרה לחלוטין.

התופעה יוצאת הדופן של מזבח הקטורת משקפת, לפיכך, את האפשרות של הכלה זהירה ומבוקרת של החריג ויוצא-הדופן בתוך הסדר הקבוע והנורמטיבי של עבודת ה'. המתח מסביב לחריגים אלה גבוה במיוחד מפני שקיימת סכנה ברורה של גלישה אל מחוץ למגבלות הלגיטימיות. לכן הדיוק הרב בהתקנת הקטורת והאיסור לעשות כמתכונתה מחוץ למשכן. לכן ההדגשה על הייחוד של מזבח הקטורת לעבודה המסוימת בלבד, ולכן גם המתח העצום סביב החריגה החד-פעמית מן הסדר הקבוע, בכניסתו של הכהן הגדול להקטיר קטורת במחתה בלבד, ללא מזבח, לפני ולפנים.

בכל יום, כאשר הכהן נכנס להיכל, הוא פוגש את מזבח הזהב, לפני שהוא מגיע לשלחן ולמנורה. המזבח הזה, שהוא קטן יחסית לכלים האחרים ונראה שונה מהם, מהווה עבורו תזכורת לכך שיש גם "עולם שמעבר". מעבר לסדר הקבוע והמהוגן של עבודת המשכן. בעולם שמעבר, אפשר להגיע להשגות רוחניות מיוחדות במינן, אבל הסיכונים של נפילה גדולים ועצומים. קטורת היא תרופה חריפה ביותר, שמותר להשתמש בה רק לעתים נדירות. באופן יומיומי, מותר להשתמש בה במינון מאד מדויק ובהשגחה קפדנית. זאת, כדי לתבל את היומיומי ב"משהו שמעבר", אך לא לגלוש מעבר לכך. צריך לזכור את קיומו של ה"מעבר". גם כדי לא לשקוע בשגרת היומיום לגמרי, וגם כדי להזהר מפני סכנת פריצת הגבולות הכרוכה בו.

העקרון היסודי של השימוש הזהיר, במינון מדויק ובתנאים מגבילים, בחומרים חריפים החורגים מן המוסכם והמקובל, מופיע בכל ההבטים של חיינו. מעולם הרפואה והטכנולוגיה, ועד עולם הרוח והתורה: בתפילה, בלימוד תורה ובקיום מצוות. לא נאריך בדוגמאות, וכל אחד ואחת מן הקוראים יכול לנסות לחשוב היכן בחייו הוא פוגש בפיסות "קטורת" שכאלה.

כיון שאנו עומדים בחודש אדר, דוגמה אחת מתבקשת בכל זאת: פורים. שתיית אלכוהול היא דוגמה טובה למשהו שיש בו מן הסיכוי ומן הסיכון של הקטורת. בכל ימות השנה יש להגבילו במינון ובהקשר: קידוש בשבת ובמועד, שתיית "לחיים" בשמחות, ויש נוהגים גם לשתות בסעודה של יום יום, "כדי לשרות אכילה שבמעיו" (כתובות ח ע"ב). אבל בפורים, ה"קטורת" הזאת מתרחבת עד לפני ולפנים. לא בכדי דורשים בשם האריז"ל את הקירבה הלשונית: פורים – כפורים.

יהי רצון שנזכה לשאוף אל העולם שמעבר ואולי אף לגעת בקצהו, מבלי להיכשל בפריצת הגבולות.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג