יהודה דימנטמן הי"ד, שנהרג בפיגוע בחומש, התאמץ כל חייו ללמוד גמרא בצורה יומיומית, ואת פירותיו של המאמץ הזה זכה לקטוף ולטעום עוד בחייו כשסיים מסכת אחר מסכת בשמחה ובאור גדול.
על האור הגדול הזה, המתנה משמיים שקיבל, הוא כתב שיר במהלך שנות לימודיו בישיבה הגבוהה 'נחלת ישראל' וכעת לאחר מותו השיר הזה רואה אור בלחן של אחד התלמידים ובהפקה של תלמידי י"ב בישיבה.
"יהודה כאב מאוד את היחס של הרבה אנשים לתורה" מספרת אלמנתו אתיה, "למשל: אם לחייל יש מסע כומתה אז ברור שכל המשפחה תגיע, אבל אם תלמיד מסיים מסכת המשפחה תבוא?! היא בכלל תדע על זה? יהודה השתדל בכל סיום מסכת להביא כיבוד, להביא את ההורים לחומש, לעשות סעודה וכו'".
"למה בגלל שמישהו אומר שעשה כך וכך בצבא אז כולם מעריכים אותו אבל אברך זה בכלל לא מעניין ולא נחשב ולפעמים אפילו מעקמים את האף על זה שהוא לא עשה צבא? אם היה אירוע משפחתי יוצא על סדר בישיבה אז לא היה תמיד כל כך ברור ליהודה שהוא מגיע. הוא אמר: מה זאת אומרת? אני לומד! (וזה לא שהמשפחה לא הייתה חשובה לו, להפך)".
מילים:
שְׁלַב אַחֲרֵי שְׁלַב,
דַּף אַחֲרֵי דַּף,
לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי בִּכְלָל לֹא עָף.
יוֹם אַחַר יוֹם,
שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ,
מִסְתַּבֵּךְ בְּעַצְמִי מַמָּשׁ תָּקוּעַ.
צִפִּיתִי, יִחַלְתִּי, הִתְפַּלַּלְתִּי, וְבִּקַּשְׁתִּי,
אַכְזָבָה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁקִּבַּלְתִּי.
לֹא רוֹאֶה אוֹרוֹת,
מִתְמוֹדֵד מוּל בְּעָיוֹת,
רוֹאֶה רַק יְרִידוֹת כִּשְׁלוֹנוֹת וּנְפִילוֹת.
מִתְעַקֵּשׁ
פַּעַם אַחַר פַּעַם,
מְנַסָּה לְהַרְגִּישׁ טִפָּה תִּ'טׇעַם.
צִפִּיתִי, יִחַלְתִּי, הִתְפַּלַּלְתִּי וְבִּקַּשְׁתִּי,
אַכְזָבָה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁקִּבַּלְתִּי.
אֲבָל פִּתְאוֹם שֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי לְאָחוֹר,
רָאִיתִי שֶׁכֻּלֵּי מְשֻׁפָּע בָּאוֹר,
דַּף וְעוֹד דַּף נֶהְפַּךְ לְמַסֶּכֶת,
וּפַעַם אַחַר פַּעַם יָצָאתִי מֵהַתִּסְבֹּכֶת,
שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ הָפַךְ לִשְׁנָתַיִם,
מַרְגִּישׁ שֶׁכָּל חַיֵּי מַתָּנָה מִשָּׁמַיִם!