"איך הייתי עיוורת? איך לא שמתי לב?!" אלפי פוסטים פורסמו אתמול לכבוד יום האהבה. בלונים, שוקולדים, משפטי השראה, הכל עטוף יפה בצלופן ורוד ומרשרש. אבל רציתי להאיר זווית קצת אחרת על המושג 'אהבה עיוורת'.
יצא לכן לשמוע אמירות כמו "אין מה לדבר איתה, היא מאוהבת לגמרי, לא מוכנה לשמוע", או "מבחינתו היא מושלמת, הוא מתעלם מדברים שפעם היו חשובים לו"?
אם תדברו עם זוגות שפירקו את החבילה, הם יספרו לכם על כל מיני סימנים קטנים שהיו קיימים שם לאורך כל הדרך, אבל זכו להתעלמות. (התייחסות לא הולמת למלצרית, כעס בלתי מוסבר או חסר פרופורציות, דיבור מזלזל וכו'). דברים שכביכול היו מקפיצים כל אדם וגורמים לו למחשבה נוספת, נוטים להבלע כשמאוהבים כי יש משהו מונע מאיתנו לראות צלול ונקי.
זה מוכח גם באופן מדעי. כשמאוהבים, הורמון האוקסיטוצין מופרש, וגורם לראות בחיוב יֶתֶר את הצד השני. (זו גם הסיבה שרוב אמהות מתחברות ואוהבות את התינוקות שלהן מיד עם לידתם, עוד לפני שהן כביכול 'הכירו' אותם).
איך זה רלוונטי לכולנו, ולמה החלטתי לכתוב על זה? כי זה קורה לנו גם בחיים עצמם כשאנחנו מאד מעריכים או אולי מעריצים מישהו, יש בנו נטייה להתעלם מהתנהגות דורסנית אחרת, ניתן לראות את זה באופן מוחשי בכַּתות! כשאנשים נמצאים בתוך כת, הם מתעלמים מהמון סימני שאלה ומוכנים לעשות הכל למען המנהיג, ללא עצירה לרגע וללא פקפוק.
מה, הם טיפשים? איך זה שהם לא רואים? לא, הם לא טיפשים. הם עיוורים. ההערצה שלהם לרעיון, למנהיג מסוים, מסנוורת אותם. הם לא רואים עין בעין כמו כל השאר. "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" כתב החכם באדם (משלי י' י"ב).
מודה. גם לי זה קרה לאחרונה. וזה בעצם יכול לקרות לכולנו בכל מרחב, כשמעריכים או מעריצים דמויות מסויימות, אנו עלולות להיות עיוורות למעשים פחות ראויים שמתרחשים מול עינינו בלי שנבחין בהם באמת! התנהגות לא ראויה שעטופה כביכול ב'עזות דקדושה'.
.
אז מה בתכל'ס? לרגע אל תתייאשו מאהבה. פשוט תהיו עם מודעוּת, עצם הידיעה שזה קיים, תתן לכן אפשרות לבחון את הדברים טיפה מבחוץ. תקשיבו (עד מידה מסויימת) לאלו שמכירים ואוהבים אתכן באמת ותמיד תמיד תפעילו שיקול דעת.
אפרת שוקרון היא פעילה חברתית חרדית