ליבו במזרח

כשעתיים לפני מועד הריאיון התקשר אליי חיים סילברשטיין ושאל האם אפשר לדחות את הפגישה שלנו בחצי שעה. כמה דקות לפני הגעת התזמון החדש הוא שוב התנצל וביקש הארכה של חצי שעה נוספת. עם הגעתו הוא הסביר את פשר העיכוב, שאינו מאפיין אותו כלל ועיקר.

"שעות ארוכות ביליתי במשרדו של עורך דין יהודי שמייצג יורשים של בית בבעלות יהודית במזרח ירושלים, שמבקשים למכור את הנכס. בבית מתגוררת כעת משפחה ערבית, והיורשים דורשים תמורתו מחיר מופרז. הם הבינו שבדרך הטבע מיהודים הם לא יקבלו את הסכום הזה. כעת הם מנסים לאיים על היהודים שאם הם לא יקנו במחיר הרצוי מבחינתם, הם ימכרו אותו לערבים. 'אין לך משקיעים אידאולוגיים שמוכנים להציל את הנכס מרכישה ערבית?' שאל אותי עורך הדין".

זהו רק מקרה אחד מני רבים שבהם מטפל חיים סילברשטיין כמעט מדי יום במסגרת עיסוקו בגאולת קרקעות בירושלים רבתי. "בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה שהולכת וצוברת תאוצה שבה ערבים עושים השתדלות מאוד גדולה לקנות נכסים של יהודים במזרח העיר", הוא חושף. "לא רק שהם עובדים קשה כדי לקנות מיהודים, הם גם מוכנים לשלם פי חמישה. זאת בעיה מאוד גדולה בתחום גאולת הקרקעות שמקשה מאוד על העבודה שלנו, במיוחד באזורים סביב העיר העתיקה בירושלים".

מגוואטמלה לבית לחם

סילברשטיין התגלגל לתחום גאולת הקרקעות דווקא בזכות עלייתו של רבין לשלטון. הסכמי אוסלו שהוביל רבין הביאו להקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, כך שסילברשטיין, שעסק אז בתחום הנדל"ן והבנייה בבית אל, מצא את עצמו בלי עבודה. באותם ימים פגש את הרב בני אלון ז"ל, ששכנע אותו להצטרף להקמת ישיבת בית אורות. "הסכמתי להגיע לשנה אחת, אבל בפועל ניהלתי את הישיבה במשך שבע שנים", הוא מציין. "תוך כדי ניהול הישיבה הרב בני הכניס אותי לתחום של גאולת קרקעות ועסקתי בשניהם במקביל. כשהוא מונה לתפקיד שר התיירות שימשתי כיועץ בכיר שלו. זכיתי להוביל את העסקאות של רכישת שכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון תחת עמותה חדשה שהקמנו לצורך העניין. גייסתי את הכסף לרכישת מתחם שמעון הצדיק ומתחמים נוספים, כמו המתחם ליד קבר רחל בבית לחם".

סילברשטיין מתאר כי העסקה לרכישת מתחם שמעון הצדיק לוותה בסייעתא דשמיא גדולה. "השכונה הייתה יהודית עד תש"ח, ומאז הערבים השתלטו עליה. בשנת 1998, כחלק מניסיון להביא אנשים לסייר במזרח ירושלים וכדי לגייס תרומות לישיבת בית אורות, הקמתי בית ספר שדה לסיורים. הבחור שהעסקתי לצורך העניין הגיע אליי יום אחד וסיפר לי על מתחם קבר שמעון הצדיק, שהערבים שמתגוררים בו מכניסים בעלי חיים לבית הכנסת. התחלתי להתעניין וגיליתי שזאת הייתה שכונה יהודית עם הרבה משפחות שעזבו בתש"ח ולא חזרו. מהון להון הגענו למצב שב־2003 קבוצת משקיעים מהארץ ומחו"ל שהכנסתי לעניין רכשה את המתחם ועד היום נמצאת במשפט מולם. יש אנשים נוספים שעוסקים בזה ביומיום".

אם המתחם נמצא בבעלות יהודית, למה צריך לקנות אותו בחזרה?

"הבעלים המקוריים היו שתי הקדשות שרכשו את המתחם ב־1885, הקדש ספרדי והקדש אשכנזי. הם פשוט לא פעלו בצורה אקטיבית והערבים השתלטו על השטח. החלטנו לנסות לרכוש מהם את המתחם ולהתחיל לפעול. הם היו צריכים לקבל אישור מהרב אלישיב, כי עקרונית להקדש אסור למכור נכסים, אבל היות שהמקום נכבש על ידי הערבים והם כבר איבדו את המקום, הוא אישר להם למכור. כך עברה הבעלות של שכונת שמעון הצדיק לחברת נחלת שמעון".

סילברשטיין מדגיש את ההבדל בין שכונת שמעון הצדיק, שנמצאת סמוך לציון שמעון הצדיק, ובין שכונת נחלת שמעון שנמצאת לא רחוק משם בסמוך לכביש מספר 1, בין בתי המלון לבסיס מג"ב. "אנשים נוטים להתבלבל ביניהן". גם בסיקור התקשורתי שליווה השבוע את האירועים בשכונה המינוח היה מוטעה: המהומות אירעו במתחם נחלת שמעון, שבטעות כונה שכונת שמעון הצדיק. בנחלת שמעון מתגוררות שתי משפחות יהודיות, וסילברשטיין, יחד עם גורמים נוספים כמו אריה קינג, ממשיכים לפעול גם כיום לגאולת בתים וקרקעות נוספים בשכונה, שנמצאים בבעלות יהודית אך נגזלו בידי פולשים ערבים. מדובר בסדר גודל של כ־60 נכסים. על ההתפרעויות שהיו השבוע בנחלת שמעון אומר סילברשטיין כי "מה שאנחנו רואים עכשיו זה מאבק עיקש של הערבים, שרואים שסוף סוף באים לגאול את השכונה שלהם בחזרה".

לדבריו, האלימות הערבית בשכונה לא התחילה השבוע. "הערבים מבינים שזה מאבק על הריבונות בירושלים בכלל ובשכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון בפרט. גם האנרכיסטים וארגוני השמאל וזכויות אדם פועלים במלוא המרץ כדי למנוע מאיתנו להגשים את המשימות שלנו. בין היתר נוקטים בפעולות טרור, כמו שקרה בליל שבת בבית של משפחת ישובייב בשכונת נחלת שמעון". סילברשטיין גם תוקף את אוזלת ידה של המשטרה: "במשך שבועות ארוכים אני מתריע בפני המשטרה ומתחנן בפניהם לאכוף את החוק ולסלק את הפולשים הבלתי־חוקיים שפלשו לשטח שלנו. גידרנו את המקום, ומתחת לאף של המשטרה הם הרסו את הגדר ונכנסו לשטח. לכן הערבים מקבלים תעוזה ונשארים במקום. התרענו שהמצב יחמיר מחוסר מעש של המשטרה והנה אכן זה קרה". רק העברת לשכתו של חבר הכנסת בן גביר לשכונה, הוא אומר, הביאה בסופו של דבר את המשטרה לפעול בשטח.

כחלק ממאמצי ההסברה למען השכונה משקיע סילברשטיין גם בשינוי הטרמינולוגיה בכלי התקשורת השונים. "אפילו בערוץ 7 קוראים לשכונת שמעון הצדיק שייח' ג'ראח. שייח' ג'ראח היא שכונה שכנה שאומנם הוקמה באותו זמן כמו שמעון הצדיק, אך מעולם לא הייתה חלק משכונת שמעון הצדיק או נחלת שמעון", הוא קובע נחרצות. "כדי לתת לקוראים רושם שמדובר בשכונה ערבית שיהודים מנסים לנשל את תושביה הדביקו לה את השם שייח' ג'ראח. זאת הסברה שלילית ודוגמה לאובדן התודעה בנושא גאולת קרקעות. אני מתראיין לא מעט בתקשורת הבינלאומית, מתעקש על זה ומתקן אותם. זה חלק מההסברה. כשאתה אומר שערבים גרים בשכונת שמעון הצדיק היהודית, זה משנה את ההסתכלות. כך כשעיריית ירושלים הרסה בית של ערבי שניסה להצית את עצמו בשכונת שייח' ג'ראח, כל הכתבות שעסקו בנושא דיווחו שהערבי הזה היה גר בשכונת שמעון הצדיק. זה לא היה שם, אלא ממש בשכונת שייח' ג'ראח. רק שהתקשורת החליטה שהרבה יותר מעניין שמפנים ערבי משכונה יהודית במזרח ירושלים".

פרויקט גאולת קרקע נוסף שהוביל סילברשטיין, כאמור, היה רכישת מתחם סמוך לקבר רחל. זה קרה זמן קצר אחרי שפרצה האינתיפאדה השנייה, שבה נרצחו שני חיילים במתחם קבר רחל, עוד בטרם נבנתה החומה שקיימת כיום. "זכרנו מה קרה בקבר יוסף ואמרנו לעצמנו שאסור שזה יחזור על עצמו בקבר רחל". ההנחה הייתה שאם יהיה מתחם יהודי ליד הקבר, הוא יאפשר אחיזה חזקה יותר במקום. "השתמשנו בניסיון שלנו בגאולת קרקעות במזרח ירושלים ואיתרנו בעלים של נכס מדרום לקבר רחל. לקחנו איש קש ערבי שיצר איתם קשר. עשינו כמה עסקאות ורכשנו את המתחם משלושה אחים. גייסנו כסף ונסענו לגוואטמלה לחתום על החוזה. גלגלנו את העסקה במשך כמה שנים, עד שבסופו של דבר הרכישות הסתיימו ולרוב גם נרשמו.

"כשנבנתה הגדר, לצערי הרב חתכו לנו את הנכס לחצי. חצי ממנו נשאר מעבר לגדר וערבים כבר בנו שם. לא יודע אם נצליח לגאול אותו בחזרה. המנהל האזרחי היה אטום. הבאתי את חנן פורת והרב מנחם פרוש, אך ללא הועיל. בשני הדונמים שנשארו הקמנו מרכז לאירועי בת מצווה. כמה שנים לאחר מכן הקמנו במקום את ישיבת בני רחל והבאנו את הרב אליהו אלקסלסי לעמוד בראשה. במשך הזמן, בתור חבר כנסת לשעבר, הרב בני אלון דאג להשיג אישורים להגעת משפחות, וכיום מתגוררות במתחם משפחות של אברכי הישיבה".

בקמפוס עם הנגבי, כ"ץ ונווה

חיים סילברשטיין נולד ביוהנסבורג שבדרום אפריקה לפני 61 שנה. הוא גדל בבית מסורתי. אמו הגיעה מבית דתי, אך כשהיגרה מאירופה חדלה להקפיד על קיום תורה ומצוות. אביו הגיע מבית חילוני. "אמא שלי שמרה כשרות ולפעמים הלכנו לבית הכנסת בשבתות ובחגים – אך לא הרבה מעבר לזה", הוא נזכר. "בשנות העשרה שלי נקלעתי למחנה קיץ של בית"ר, תנועה ציונית לא דתית. שם פתאום נפתחו עיניי לנושא הציוני. גדלתי רחוק מאוד מזה, אף פעם לא ביקרתי בארץ. תוך כדי התעוררות הזהות היהודית שלי התחלתי לחקור את היהדות. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שכדי להיות יהודי טוב צריך לשמור מצוות ולחיות בארץ ישראל. בגיל 16 קיבלתי החלטה לחזור בתשובה ולעלות לארץ".

להחלטות הללו לקח קצת זמן לצאת אל הפועל. כשהיה בן 17 הוא גויס לצבא הדרום־אפריקאי, עוד לפני שהספיק לעלות ארצה. "המשפחה שלי לא הייתה אמידה במיוחד ולא היה לי מספיק כסף לעשות את המהלך של עלייה", הוא מסביר. "גויסתי לצבא למשך שנתיים. הייתי ביחידת חי"ר וקישור, שם חוויתי לא מעט אנטישמיות מילולית. נאלצתי לספוג אמירות כמו 'חבל שלא כל היהודים מתו בשואה' וכדומה. זה די זעזע אותי וזירז אצלי את יישום ההחלטה".

ואכן, בתוך חודש ימים מאז שהשתחרר מצא עצמו סילברשטיין על המטוס בדרך לישראל. מאחר שכבר שירת בצבא, העדיף לא להתגייס בשנית והחליט ללמוד במכינה של האוניברסיטה העברית. לאחריה נרשם לתואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים והמשיך לתואר שני במנהל עסקים. "לכל אורך הדרך באוניברסיטה הייתי פעיל בפוליטיקה הסטודנטיאלית. בהתחלה התחברתי לתא קסטל עם צחי הנגבי, ישראל כ"ץ ודני נווה שהיו אז בהסתדרות הסטודנטים, והתמניתי לתפקיד רכז קליטה. אחרי זמן קצר התאכזבתי והחלטתי להקים יחד עם דני נווה תא חדש בשם גלע"ד - גוף לאומי עצמאי דמוקרטי, שקיים עד היום".

באותו זמן קיבל פנייה מאליעזר שפר מהסוכנות היהודית, שביקש ממנו להחיות מחדש את ארגון הסטודנטים הדתי יבנה עולמי המיועד לסטודנטים בחוץ לארץ. הוא נענה בחיוב ונבחר להיות היו"ר של הארגון המחודש. באותה תקופה המשיך להתחזק ביהדות והצטרף לכולל של סטודנטים בבית הכנסת של האוניברסיטה המשקיף על העיר העתיקה והר הבית. "למדנו שם עם הרב נחום נריה שהגיע מישיבת הכותל. בשבילי זאת הייתה חוויה מכוננת שבעקבותיה החלטתי ללמוד בישיבה. שמעתי על הישיבה הגבוהה בבית אל, הייתה שם תוכנית לאקדמאים ועברתי ללמוד שם". בישיבת בית אל הוא למד במשך כמה שנים, במקביל לפעילות שלו ביבנה עולמי. "יזמנו פעילות בקמפוסים בעולם כדי שבוגרי בני עקיבא ושאר הארגונים ישמרו על הזהות הדתית שלהם".

באחד הסמינריונים שקיים בבלגיה במסגרת יבנה עולמי לסטודנטים יהודים מאירופה פגש סילברשטיין סטודנטית מוכשרת במיוחד. "שמתי עליה עין ואמרתי לעצמי שהיא יכולה להזיז את כל אירופה. היא הייתה פעלתנית והחלטתי לבקש ממנה לרכז את הפעילות באירופה. פניתי אליה בהצעה, אך היא השיבה בשלילה: 'החלטתי לעלות לארץ'. לסטודנטית ההיא קוראים נדיה מטר". בהמשך יצא לשליחות של חצי שנה בניהול אגודת הסטודנטים היהודים בדרום אפריקה. "הסכמתי כי לא ראיתי את המשפחה שלי יותר משש שנים וזאת הייתה הזדמנות גם לתרום לקהילה היהודית. בסוף השנה הבאתי מטוס שלם של סטודנטים לביקור בארץ".

עם חזרתו ארצה התגייס לצה"ל לשירות מקוצר של ארבעה חודשים, אך כשראה שסדר היום כולל בעיקר שמירות, חיפש תפקיד מאתגר יותר וכך הצטרף לקורס חובשים. "במילואים המשכתי לעשות השלמות לחי"ר, הרבה שנים עשיתי מילואים כחובש קרבי". לאחר השחרור חזר לישיבה, אך חיידק הפעילות המשיך לדגור אצלו. בתוך חודשים ספורים הוא מצא את עצמו מצטרף למשלחת ציונית לאוסטרליה וניו־זילנד למשך שלושה חודשים. "עד היום אני פוגש בארץ אנשים שהכירו אותי משם".

בגיל 29 החליט סוף סוף להשתמש בשני התארים שלו במנהל עסקים. "שאלו אותי למה למדתי בישיבה, והתשובה שלי הייתה שבאוניברסיטה לומדים איך לעשות עסקים ואילו בישיבה לומדים איך להתנהג בעסקים", הוא משתף את המוטו שמלווה אותו עד היום. "מצאתי עבודה מצוינת בחברת הייטק של מכשור רפואי מתוחכם, החיסרון היה שהייתי צריך לטוס כל שבועיים למדינה אחרת. רציתי כבר להתחתן, אבל היה קשה לצאת ככה לדייטים, אז אחרי שנתיים התפטרתי". לבסוף מצא עבודה אצל שכן מבית אל וקיבל תפקיד של סמנכ"ל חברת נדל"ן שבנתה שתי שכונות בבית אל. באותם ימים פגש את ליאורה שרה, שהפכה לאחר זמן קצר לרעייתו. "במקור גם היא דרום־אפריקאית, אך משפחתה היגרה לאוסטרליה. שם היא חזרה בתשובה ועלתה ארצה". לזוג שבעה ילדים, מתוכם שני זוגות תאומים.

"רק שני אישי ציבור הכירו את העובדות בשטח"

לפני כ־12 שנה, אחרי כמה שנים של פעילות אינטנסיבית בתחום גאולת הקרקעות, הגיע סילברשטיין למסקנה שפרט לפעילות הפיזית בשטח צריך גם להשקיע בהסברה ובחקר מדיניות. "זה תחום שהימין מאוד חלש בו", הוא אומר בצער. "הקמתי עמותה חדשה בשם 'אם אשכחך' שעוסקת בתחום של דיפלומטיה ציבורית. במהלך השנים ערכתי תדרוכים וסיורים למאות חברי כנסת במקומות גיאו־פוליטיים כמו נבי סמואל, עטרות, תל א־פול, הר הזיתים וכדומה – ואני מראה להם בעיניים מה קורה בשטח, כמו למשל היעדר ריבונות. יחד עם סא"ל במילואים ברוך ידיד, הכתב לענייני ערבים של ערוץ 14, אנחנו חוקרים לעומק את נושא היעדר הריבונות הישראלית במזרח ירושלים. זה בא לידי ביטוי ב־30 אלף יחידות דיור בלתי חוקיות, פעילות ענפה של ארגונים ומדינות ערביות במזרח ירושלים. מדובר בפצצת זמן ואנשים לא מודעים לה".

לשיטתו, גם אם זה לא מתורגם מיידית למעשים ולשינוי מדיניות בשטח, ההסברה חשובה מצד עצמה. "שאדם יבין מה קורה בירושלים. אתה יודע כמה ערבים גרים בירושלים ובמזרח ירושלים?" הוא מקשה. "בכל ירושלים מתגוררים 900 אלף תושבים, מתוכם 320 אלף ערבים. 99 אחוזים מתוכם גרים במזרח ירושלים. כמה יהודים גרים במזרח ירושלים?" הוא מוסיף להקשות. "התשובה היא 250 אלף. הנתון הזה מפתיע את רוב האנשים, כי בתפיסה שלהם מזרח ירושלים זה העיר העתיקה, סילוואן, בית צפאפא ושועפט. אבל שוכחים לספור 12 שכונות יהודיות ששוחררו ב־1967, כולל גילה, נווה יעקב, הגבעה הצרפתית, פסגת זאב, רמות והר חומה. כל השכונות האלה נמצאות במזרח ירושלים. כך בדיוק נראה הפער בין הקונספציה ובין המציאות. על הפער הזה אני בא לגשר".

"עשיתי סיורים למאות ח"כים ואישי ציבור, והיו רק שני חברי כנסת שהכירו את המצב בירושלים לפרטי פרטים", הוא מציין. "הראשון היה אבי דיכטר, שזה לא מפתיע בהיותו ראש השב"כ והשר לביטחון הפנים. השני היה ינון מגל, כי הוא היה בסיירת מטכ"ל וחלק מהתפקיד שלו התמקד בירושלים והוא למד היטב את השטח".

אחרי 12 שנה עם מאות סיורים, יש תוצאות בשטח?

"ביום שבו פקע המנדט של נתניהו ערכתי סיור לחמישה מתוך שבעת חברי סיעת ימינה, לא כולל בנט ושקד. הצגתי בפניהם את הנתונים שהאוכלוסייה הערבית היא 40 אחוזים מכלל האוכלוסייה הירושלמית, כאשר המגמות לטובת הערבים. לא בגלל הילודה אלא בגלל ההגירה היהודית השלילית. אין דירות בנות השגה בירושלים לזוג צעיר, אין תעסוקה מספקת, אז הצעירים עוזבים. חרדים הולכים לביתר עילית או לקריית ספר. האוכלוסייה היהודית מאבדת בממוצע 8,000 איש בשנה. יותר מ־400 אלף יהודים עזבו את ירושלים ב־25 השנים האחרונות. זה גורם לשינוי דמוגרפי לטובת הערבים".

"עד עכשיו הערבים לא ניצלו את זכותם להצביע בבחירות המוניציפליות, אבל הם ילמדו מרע"מ שאם הם יכלו לשבור את הטאבו ולשתף פעולה עם הציונים, גם הם יכולים", הוא טוען. "עד עכשיו היה חרם, אבל הם אומרים לעצמם שתכף הם יהיו 50 אחוז, או 45 אחוז יחד עם מרצ – הם יכולים להגיע לרוב ולמנות תומך חמאס לראשות עיריית ירושלים. בפעם הבאה תהיה השתתפות מאוד גדולה בבחירות. באופן אירוני יהיו ערבים שיתמכו בסיעות יהודיות, ואם חמאס, פת"ח והאחים המוסלמים יחליטו להמליץ על הצבעה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עם ראש עיר ערבי", הוא מתריע.

"עשיתי בדיקה וגיליתי שלממשלה אין מדיניות בנושא. גם לממשלת ימין. בעבר היה במל"ל דסק ירושלים, אך סגרו אותו ב־2015. אין גוף שחושב על אסטרטגיה ירושלמית, לא בעירייה ולא בממשלה. צוות המומחים שלנו חקר את הנושא כדי למצוא פתרונות לבעיות הללו. כתבנו ניירות עמדה והמלצות. כשחברי סיעת ימינה נכנסו לממשלה הם התעקשו ששני סעיפים מההמלצות שלנו ייכנסו לתוך ההסכם הקואליציוני. האחד הוא בנייה יהודית מסיבית בירושלים והשני הוא ירושלים רבתי, דהיינו הרחבת הגבולות המוניציפליים של ירושלים שתכלול במערב את מבשרת, בצפון את גבעת זאב, במזרח את מעלה אדומים ובדרום את גוש עציון וביתר עילית, מהלך שמוסיף לדמוגרפיה של ירושלים 200 אלף יהודים. השר זאב אלקין אימץ את כל נייר העמדה שלנו. גם שני חוקים הוכנו על פי המלצות שלנו, כך שברמה הפוליטית אנחנו משפיעים מאוד, גם במדיניות, גם בתודעה וכמובן בשטח. בשבוע שעבר ערכנו סיור בשכונת נחלת שמעון לוועדת הפנים של הכנסת, עם חברות הכנסת אורית סטרוק ומירב בן־ארי ומפקד מחוז ירושלים במשטרה, בעקבות תלונות התושבים שחוששים לחייהם ולרכושם".

שלושים ניסים להצלת חיים

אם עד עכשיו השם של סילברשטיין לא צלצל לכם מוכר, כדאי שנחזור בזמן לפיגוע המחריד שאירע בצומת עפרה לפני כשנתיים, בנר שמיני של חנוכה. חוליית מחבלים ערבים ירתה צרור מרכב חולף, רצחה את התינוק עמיעד ישראל איש־רן הי"ד ופצעה את הוריו עמיחי ושירה. חיים, אביה של שירה וסבו של עמיעד ישראל, הוא חבר מועצת בית אל. הוא היה בעיצומה של ישיבת מועצה, כאשר קיבל דיווח על הפיגוע. "עמיחי ושירה היו נשואים רק עשרה חודשים, שירה הייתה בחודש השביעי להריונה וציפינו בשמחה גדולה. תוך כדי הישיבה קיבלתי טלפון מהחתן שלי", הוא נזכר. "הוא סיפר לי שירו עליהם. שאלתי אותו מה שלום שירה והוא ענה שהמצב שלה 'לא מי יודע מה', למרות שהיא הייתה במצב אנוש. היו הרבה ניסים שתרמו להצלת חייה, ספרנו יותר משלושים".

עם קבלת שיחת הטלפון עצר סילברשטיין את הישיבה ויצא בנסיעה מהירה לבית החולים שערי צדק. "לא ידענו שהיא במצב אנוש. היא איבדה חמישה ליטרים של דם, 80 אחוזים מהדם בגוף", הוא מתאר. "הרופא אמר לנו שאם היא הייתה מגיעה שתי דקות מאוחר יותר היא הייתה צמח, ואם הייתה מגיעה חמש דקות מאוחר יותר היא לא הייתה איתנו. בדרך כלל אני מצליח לשמור על קור רוח, אבל הפעם היה מאוד קשה. גם החתן שלנו נורה וקיבל שלושה כדורים ברגל, הוא אפילו לא התייחס לזה מרוב שדאג לאשתו.

"שירה נכנסה לניתוח של שש שעות, שבו יילדו את התינוק בניתוח חירום. מאז שנולד הוא היה במצב אנוש ומחובר למכשירים ומההתחלה אמרו לנו שאין לו הרבה סיכויים. ביום השלישי ביקשו להביא אליו את שירה שתיפרד ממנו. הובילו אותה במיטה שלה והיא פגשה את עמיעד ישראל בפעם הראשונה ובפעם האחרונה. היא הייתה שם עשר דקות. כל מי שהיה בחדר בכה. היה קשה מאוד. שירה תפסה את התינוק ואמרה 'הם לא ישברו אותנו. אני עוד אלד הרבה ילדים. עם ישראל חי'. לעולם לא אשכח את הרגע הזה", הוא מצטמרר.

אחרי כמה שעות התינוק נפטר. "כשיש נפל פחות משלושים יום, לא עושים לו הלוויה ולא נותנים לו שם. התייעצנו עם הרב שמואל אליהו והוא אמר שהיות שהתינוק היה של עם ישראל, שידעו עליו והתפללו עליו – צריך לתת לו שם ולערוך לו לוויה. תוך רבע שעה באוטובוס הכנתי הספד ואז התקשרתי לעמיחי ושירה, שעדיין היו בטיפול נמרץ ולא יכלו להגיע להלוויה. אמרתי להם: יש לכם רבע שעה לתת שם. הם חשבו על עמיעד ישראל. הייתה לוויה מאוד קשה". כעבור חודש שירה השתחררה מבית החולים. לפני חצי שנה נולד לשניים בן בשם אליה רועי. "זה נס ענקי שלמרות הפציעה האנושה הרחם שלה לא נפגע", הוא מוסיף עוד נס לרשימת הניסים המשפחתית שהולכת וגדלה.