איך אתם שותים את הקפה של הבוקר? בעמידה? תוך כדי נהיגה לעבודה? ליד המחשב במשרד? כשביקרתי באתיופיה, עם קולגות מכלי תקשורת אחרים נגלה לפנינו עולם אחר של שתיית קפה. טקס הבּוּנָה הנהוג בחברה האתיופית הוא אירוע חברתי. קולים את הקפה ומביאים לשולחן כדי שכולם ייהנו מהריח.
אחר כך טוחנים אותו, ולבסוף מגישים לפי סדר חשיבות הנוכחים, מדברים ונהנים. הטקס הזה מתקיים פעמיים ביום, בבוקר לפני העבודה ובקצה השני של היום, כשחוזרים הביתה. כן, קראתם נכון. יושבים עם המשפחה והחברים בנחת לפני שיוצאים לעבודה. המשימות הדחופות של היום? הו, מה הלחץ.
חייזרים תזזיתיים בארץ נינוחה
הגענו לאתיופיה כדי להתחקות אחר קורותיה של קהילת ביתא ישראל, אך לצד הגילוי המרתק הזה למדנו הרבה על עצמנו ועל הקצב של המקום שממנו באנו. כשעיתונאים ישראלים נוחתים במדינה שנמצאת באזור זמן אחר, שהטף והתירס נקצרים בה במגל, שהמים נשאבים בה ממעיינות בפאתי הכפרים כי אין מים זורמים, הסתירה היא בלתי נמנעת. היינו חייזרים תזזיתיים בארץ נינוחה. חבורת אנשים שמחוברים לחדשות באינפוזיה בארץ שבה איש אינו ממהר. רוב היום לא הייתה לנו קליטה ואף אחד לא ידע מה חדש בישראל. גם לא ראש מחלקת החדשות שהייתה איתנו, או מגישת המהדורה המרכזית. השתדלנו לקחת מאתיופיה הרבה אוויר בתקווה שנגיע הביתה שלווים יותר. האם אתם חושבים שזה קרה?
כשהייתי ילדה החנויות היו סגורות בין שתיים לארבע, וביום שלישי אחר הצהריים הן בכלל לא היו נפתחות. אם בעל חנות היה צריך לצאת לסידור כזה או אחר הוא היה תולה שלט "תכף אשוב" על חתיכת קרטון בכתב יד זריז ותולה על הדלת. ההצגה לא הייתה חייבת להימשך בכל מחיר. הייתה עבודה והיו חיים. לא אכחיש, היה בזה גם צד מבאס. היינו חייבים להיות מתוכננים. לא להיתקע בלי מתנת יום הולדת למסיבה שמתקיימת ביום שלישי, למשל. מאוחר יותר, כשהחנויות נפתחו חמישה ימים בשבוע עד שבע או שמונה, נשמנו לרווחה. נשמנו אבל לא חשבנו שיום אחד נהיה אנחנו המבוגרים, והסטנדרטים של עבודה עד צאת הנשמה יגיעו אלינו הביתה. אבל ממש הביתה.
לציית לתמרורי הגוף
זה התחיל בטוב. הקורונה לימדה אותנו שלא חייבים לצאת מהבית כדי לעבוד או להגיע לתואר. מקומות עבודה הפכו סובלניים יותר לרצונם של העובדים להישאר בבית, ואנשים רבים צריכים להראות את פניהם במשרד רק פעם או פעמיים בשבוע, אם בכלל. אנשים ונשים חוסכים לעצמם נסיעות, פקקים, עצבים והוצאות על רכב. גם סטודנטיות וסטודנטים יכולים היום לגור ביישובים בנגב ובגליל וללמוד לתארים מהסלון בבית, לפחות רוב השבוע. מניפת האפשרויות שנפתחה לאנשים רבים כל כך היא מאוד משמחת, חוץ מהגישה המהירה מדי למקרר. ואני מדברת מניסיון. כמעט שני עשורים של עבודה מהבית, אל תשאלו.
אבל העובדה שהעבודה שלנו נמצאת בסלון והמענה למנהלים ולקולגות בכף היד היא גם האסון שלנו. לפני כמה שבועות, כשהחברה הראשונה שלי שחלתה בקורונה התעקשה להעביר שיעור לסטודנטים שלה, למרות שמדינת ישראל העניקה לה באופן רשמי שבעה ימי מחלה, הרמתי גבה. אבל את לא מרגישה טוב, התעקשתי. לא נורא, התחייבתי, היא ענתה בקול צרוד. כשהחברה הבאה, אשת מחשבים, סיפרה שהיא מדדה מהמיטה לשולחן המחשב כי למרות החום היא עדיין חייבת לסגור כמה דברים קטנים לעבודה (ולבסוף ויתרה, כי המוח הודיע לה שהוא שובת), התחלתי להבין שיש כאן דפוס. ואז היה הקולגה, שהוא גם מורה, ניצל את זמן המחלה כדי לכתוב תעודות, והחברה המטפלת הרגשית ביטלה את פגישות הטיפול בזום רק אחרי שהייתה לה סחרחורת. האמת היא שלפני שאני מטיפה לאחרים כדאי לי להביט במראה. גם אני חליתי בקורונה, ויתרתי על החובות שלי לעבודה רק אחרי שכנועים של בני הבית שאני חולה על אמת, שמותר לי לשהות במקום הזה ולנוח ואפשר גם לקחת ימי מחלה. עיתונות נחשבת עבודה חיונית, הם הזכירו, אבל היא עדיין רחוקה מפיקוח נפש.
הקורונה סיפקה לי שיקוף של תהליך. פעם כשהיה כואב לי הראש לא הייתי לוקחת שני אופטלגין ודוהרת למשימה הבאה. הייתי מבינה שהגוף מניף מולי תמרור עצור ומצייתת. הייתי עוצרת, נכנסת למיטה ליום או יומיים עד יעבור זעם הגוף או הנפש, עד שאחזור לעצמי ולכוחותיי. נדמה לי שכל העולם חשב ככה עד לפני שנים ספורות. אבל היום הטלפונים, הווטסאפים והמיילים נמצאים שם כל הזמן, מחכים לתשומת הלב שלנו סביב השעון. שלא לדבר על מורים ושיחות טלפון מהורי התלמידים. המקום היחיד שבו עוזבים את העובד לנפשו הוא חו"ל. לא בזמן חופשה בארץ, אפילו לא במילואים. נכון, זה לא התחיל עם הקורונה, אבל היא הגבירה את התופעה פי כמה. את חולה? רפואה שלמה, מתי בכל זאת תסיימי לעצב לנו את המודעה?
העולם ימשיך בלעדינו
זה כבר לא ערבוב בין הבית והעבודה, זו עיסה אחת של בריאות וחולי ובעצם ציפייה קבועה להמשיך לנוע, ליצור, לעשות, לא משנה מה הגוף מאותת. מה קרה ליכולת שלנו להתנתק לכמה שעות או לכמה ימים מהעבודה, מהעולם הסובב? לאן נעלמה היכולת שלנו להקשיב לעצמנו, לעצור הכול ולאפשר לגוף, לפעמים לנפש, להחלים? ואל תטעו, זה לא מגיע רק מצידם של הבוסים ומקומות העבודה אלא גם מצידם של העובדים. אנחנו לא רוצים לוותר, חוששים לשחרר, להגיד לא נורא, ימשיכו בלעדינו, סע לאט.
הנגישות לעבודה הביאה לחיינו נוחות גדולה. גם החתירה לעשייה ולהתקדמות היא מצוינת. זו הסיבה שמדינת ישראל הצליחה להתפתח במהירות כזאת. אבל צריך גם לדעת להרפות, למלא מצברים, להיות חולים כמו פעם עם כוס תה, שמיכה ומנוחה. נדמה לי שמי שיודע להיות חולה מרוויח הרבה בריאות.
לתגובות: ofralax@gmail.com