כדורסלן אמיתי, כאן אצלנו בבית הכנסת. או שלא? יובל זוסמן
כדורסלן אמיתי, כאן אצלנו בבית הכנסת. או שלא? יובל זוסמן צילום: מכבי תל אביב, האתר הרשמי

אחרי תפילת ליל שבת עמדו הצעירים מחוץ לבית הכנסת והתלחששו. כל שבת הם מתקהלים, קצת כדי לדבר והרבה כדי לייבש את המשפחות שמחכות להן בבית לקידוש, אבל הפעם ניכרה שם התרגשות מיוחדת. התעניינתי אצל אחד מהם מה קורה.

"יש סלב בבית הכנסת", הוא אמר בלי להוריד את העיניים מהכיוון שאליו כולם הביטו.

"מי", שאלתי, "חבר כנסת?"

הוא סובב לרגע את ראשו והביט בי במבט של אתם־המבוגרים־רק־פוליטיקה־בראש־שלכם.

"טוב", אמרתי, "מי הסלב?"

"תסתכל", הוא אמר.

הבטתי יחד איתם במבט פוזל, כי לא יפה להסתכל ככה על אנשים ברחוב. בקו ראייה ישיר עמד דולב מושקוביץ ושוחח עם מישהו שיחה ערה במיוחד.

"דולב נהיה סלב?" שאלתי, "מה הוא עשה?"

"לא הוא", סינן אחד הנערים, "ההוא שמדבר איתו".

זה באמת שפך אור על הסיטואציה, למרות החושך של הלילה. ליד דולב החביב עמד בחור רזה, גבוה, מזוקן וחייכן, הנהן נמרצות ומדי פעם שלח לעברנו מבט קצת נבוך. עכשיו הכול היה ברור. אם כי עדיין לא היה לי מושג מי זה.

"אוי לא", אמרו החבר'ה, "הוא שם לב שאנחנו מסתכלים עליו".

"אבל מי הסלב?" שאלתי, "מי זה?"

אחד הנערים לקח אותי הצידה, כנראה לקראת פינוי למחלקה הגריאטרית הקרובה.

"אתה לא רואה?" הוא לחש לי באוזן, "זה זוסמן!"

"אה, אז תגיד", אמרתי, "מי זה זוסמן?"

"יוֹבל זוסמן!" זהרו עיניו, "הכדורסלן!"

עמדתי שם נרגש כולי. בכל זאת, לא בכל יום מבקר אצלנו שחקן כדורסל אמיתי, כוכב נבחרת ישראל ומכבי תל אביב. זאת אומרת פעם הוא היה במכבי, עד שאיזה אנטישמי מברלין הציע לו הצעה טובה יותר ומאז הוא משחק בגרמניה וקופץ מדי פעם לביקור מולדת. כבוד גדול שמכל הקהילות בארץ הוא בא לעשות שבת דווקא אצלנו, מאוד מרגש לפגוש ככה שחקן כדורסל בגודל טבעי. אני פעם ראיתי ברחוב את טל ברודי, אמרתי לו שלום והוא אפילו ענה לי. והנה זוסמן, ממש זוסמן, פה אצלנו בבית הכנסת. האמת שלא היה לי מושג שהוא דתי, אף פעם לא ראיתי אותו עם כיפה. או זקן. או משקפיים.

"סליחה שאני מתערב", אמרתי לחבר'ה, "אבל... אתם בטוחים שזה זוסמן?"

"תסתכל על תווי הפנים", הם אמרו, "זה בול הוא".

"אבל מתי הוא הספיק לגדל זקן?" הקשיתי.

תוך שנייה התחלקו החבר'ה לשתי קבוצות טיעון. האחת, מורכבת מאוהדי מכבי, טענה שכמכביסט לשעבר הוא בטח מתחזק כי הוא מושפע מדורון שפר ועומרי כספי. מולם התייצבו אוהדי הפועל שטענו בלהט שלשחק במכבי זה חטא, לכן ברור מאליו שמאז שהוא עזב את הקבוצה הוא נמצא בתהליך מתמיד של תשובה.

"נה נה נה", אמרו המכביסטים.

"נה נה נה נה נה נה", ענו הפועלים האדומים במקהלה.

"זה עדיין לא מסביר את העניין של המשקפיים", אמר מישהו, כנראה אוהד בית"ר.

"הוא כנראה משחק עם עדשות מגע", ענו החבר'ה, "בשבת הוא מרכיב משקפיים".

"והזקן?"

הייתה שתיקה מעיקה לרגע. זו באמת הייתה קושיה לא פשוטה.

"אולי", אמר מישהו בזהירות, "אולי זה זקן מלאכותי? אולי הוא התחפש?"

"למה שהוא יתחפש?".

"התבלבל בין אדר א' לאדר ב'".

"או שהוא פשוט לא רוצה שיזהו אותו".

"עובדה שזיהינו אותו".

"או שלא".

"ברור שזיהינו".

"אז מה הקטע של הזקן?"

"למה שלא תיגשו אליו ותשאלו אותו?" הצעתי.

"כן, בטח", הם אמרו, "נלך לפדח את עצמנו מול השחקן הכי טוב של הנבחרת".

"דני אבדיה הרבה יותר טוב", אמר מישהו, ותוך שנייה הם התחילו להתווכח האם זה טוב או רע שפורזינגיס בא לשחק איתו בוושינגטון והאם הוא היה יכול להחליף בברוקלין את הארדן, שאצלו לפחות אין סימני שאלה לגבי הזקן, אבל סימן שאלה גדול מרחף מעל הסיכוי שההורים שלהם ייתנו להם להיכנס הביתה אחרי שהם שוב דיברו שעה מחוץ לבית הכנסת במקום להגיע בזמן לקידוש.

לחיי העם הזה

למחרת, אחרי תפילת מוסף, התחדש הסימפוזיון. דולב מושקוביץ שוב דיבר בצד עם זוסמן. לאור היום הוא נראה קצת שונה, אם כי, כמו שהחבר'ה אמרו, עדיין דומה לזוסמן כמו שתי טיפות זיעה.

"אתם יודעים מה?" הציע מישהו, "אולי זה אח שלו!"

זה באמת הסביר הרבה דברים. שני אחים – האחד צולף מהשלוש, השני הולך עם כיפה על הראש. האחד משחק באלבה ברלין, השני לומד מסכת חולין. האחד דתי, השני עוד לא, אבל הקשר ביניהם בלתי ניתן להפרדה, ממש כמו איבריה של כנסת ישראל שגם כשנראה שמישהו מהם מתרחק לברלין, בסופו של דבר כולנו אחים. אם הם באמת אחים.

"ואם זה האח של זוסמן", אמר מישהו, "אז מה?"

"אתה רציני?" התנפלו עליו החבר'ה, "אח של זוסמן! סלב! כאן אצלנו בבית הכנסת!"

"אתם יודעים", אמרתי להם, "אני פעם פגשתי ברחוב את טל ברודי".

הם זרקו אליי מבט של אתם־הזקנים־רק־שטויות־בראש־שלכם, ופתחו בדיון נמרץ איך לברר האם האח של זוסמן הוא באמת האח של זוסמן, או שהוא רק זוסמן אבל לא האח של.

"אתם יודעים שזוס־מן ביידיש זה איש מתוק, נכון?" אמרתי, אבל הם היו עסוקים בתכסיסים כיצד להתגנב לפי תומם מאחורי האח, לצעוק לו "זוסמן!" ולראות אם הוא מסתובב בהפתעה גמורה. אבל עד שהם הגיעו להחלטה האח של זוסמן ודולב הלכו הביתה, אז הם פשוט עמדו שם עוד שעה ושוחחו על המון עניינים שקשורים לכל דבר, חוץ מהקידוש.

במנחה הם כבר היו ממש עצבניים. השמש נטתה חזק מערבה, היה ברור שצריך לקחת כדור אחרון ולהוביל מהלך מנצח, או שתאבד לעד ההזדמנות לדבוק בשולי גלימתו של האח של זוסמן. אני כשלעצמי התחלתי לפתח אלרגיה קלה לזוסמן. כשהייתי קטן החברות של סבתא שלי היו שולפות את אצבעותיהן הארוכות, מסובבות לי את הלחיים ב־360 מעלות ואומרות שאני "זיסעלע", זאת אומרת מתוק, כלומר זוסמן. זה רק זרה לי יותר מלח על הפצעים ועל לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה, זה עדיין לא אומר שצריך להתרגש מכל אח אובד שרואים במקרה בבית הכנסת. הנה, אני ראיתי פעם ברחוב את טל ברודי ואפילו אמרתי לו שלום. אז מה, אני רץ לספר על זה בכל הזדמנות?

כל תפילת ערבית החבר'ה הסתכלו על זוסמן. כלומר על האח שלו. בקידוש לבנה הם כרכרו סביבו כשם שאני רוקד כנגדו ואיני יכול לנגוע בו. זוסמן עצמו נראה קצת מופתע כששלושה חבר'ה ניגשו אליו בזה אחר זה ואמרו לו "שלום עליכם", ואז עוד שלושה, ועוד שלושה ואחר כך כל השאר.

בסוף לא הייתה ברירה, מישהו לקח את דולב הצידה ובירר את העניין עד תומו. הוא חזר אלינו בפנים נפולות. "קוראים לו גילי עובדיה, הוא לא אוהב כדורסל ואין לו מושג מי זה זוסמן", בישר הבחור.

"אה", הוא הוסיף, "ודולב אומר שלזוסמן יש רק אחיות".

אני כבר סיפרתי לכם שפגשתי את טל ברודי?

לתגובות: dvirbe7@gmail.com