כשאתה שואל זוגות מה מחזיק את הזוגיות שלהם איתנה אתה מקבל כל מיני תשובות. יש שיגידו שזה בזכות הטיפול בילדים, יש שייחסו את זה לטיפוח החברות ויש שיגידו לך להתעסק בענייניך ולא לפתוח עין.
במקרה שלי ושל אשתי התשובה היא ככל הנראה וורדל. לטובת קוראינו הפחות מעורים באופנות הדיגיטליות המתחלפות נסביר שוורדל הוא משחק חדש ששוטף את העולם ביחס הפוך לתחכום שלו. מדובר במשחק שבו צריך לנחש מילה בת חמש אותיות בשישה ניחושים. אחרי כל ניחוש המערכת מסמנת איזו אות קיימת במיקומה המדויק, איזו קיימת במיקום אחר ואיזו לא בבית ספרנו. נשמע משעמם להחריד, אבל כאן נכנס הגימיק. בכל יום יש רק מילה אחת, הזדמנות אחת לשחק ולאחריה אתה נאלץ לבלות את עשרים וארבע השעות העוקבות כווינר או כלוזר בהתאם לתוצאות. בלב המאמץ הוורדלי נמצא כמובן החלום להצליח ולנחש את המילה בפעם אחת. הישג שככל הידוע לי גם בני המזל שבינינו לא יכולים לו.
בקיצור, היעקבינית ואני נתפסנו לקדחת ומשחק הוורדל הפך להיות אבן הראשה של מערכת היחסים שלנו. אגב, בסוגריים צריך לומר ששימור מערכת יחסים יכול היה להיות עסק הרבה פחות מעיק אם לא היו מתעקשים על כך שזו מערכת. איזו טרמינולוגיה מעיקה, למי יש כוח לתחזק מערכת? תקראו לזה "תקתוק יחסים" ותראו מיד איך אני בעניין. אני סוטה מהנושא.
בקיצור, במקום לדסקס כל היום מה לתת לילדים לאכול ומתי צריך לאסוף אותם מהחוגים, אנחנו מבלים את זמננו בחשיבה על המילה האופטימלית לפתיחת המשחק וגיבוש טקטיקות מתקדמות. ובאמת אנחנו הרבה יותר מאושרים והילדים בהתאם הרבה יותר רעבים ולא נאספים מהחוגים. אבל יש להם אגודלים, נכון? שייקחו טרמפים.
עוד עניין שכדאי לתת עליו את הדעת הוא שהוורדל הזה, שיהיה בריא, הוא בשפה האנגלית. כך שהיתרון שייך כביכול לאשתי שבאה מבית אנגלוסקסי שכאילו הונדס במיוחד כדי להוציא מתוכו אלופי וורדל. אני חושד שבמשך כל הילדות שלה ההורים שלה דיברו איתה רק במילים בנות חמש אותיות כדי להכין אותה לקרב מולי. אבל גם סחבק לא פראייר, וכל מי שקצת מכיר אותי יודע שאני שולט ברזי האנגלית כאילו ממש עכשיו יצאתי משערי תיכון דגראסי ונכנסתי לשערי תיכון הלבבות השבורים וחוזר חלילה.
בקיצור, מה שהתחיל כמשחק משותף להעברת הזמן הפך לאט אבל בטוח לדו־קרב שמתחדש בכל לילה חצות. ולא אנשים כמונו יחכו לבוקר, לא לא, אנחנו נשארים ערים בכוח עד שתים עשרה כדי להתוורדל מיד כשאפשר ואז ללכת לישון כמנצחים או כמפסידים בהתאם למצב.
הבנים שלי, שנעשו ערניים להקנטות ההולכות ומתעצמות בין אמא לאבא, כמו גם לעובדה שהם לא קולחו כבר שבוע, היו מודאגים והחליטו שהגיע הזמן לעשות משהו כדי להחזיר עטרה ליושנה ולדאוג שהזוגיות של אמא ואבא תחזור לנסוב, לא עלינו, סביבם.
ערב אחד הם קראו לנו לסלון וסיפרו שהם הכינו בשבילנו משחק וורדל משלהם, ושאנחנו בשיתוף פעולה צריכים למצוא מילה בת חמש אותיות שהם חשבו עליה בעצמם.
אני ואשתי הבנו מיד לאן זה הולך ומה מנסים לרמוז לנו האהובים. אני ניחשתי ראשון את המילה "ילדים". אבל הילדים עדכנו אותי שלא רק שזו לא המילה, גם לא דייקתי באף אות. אשתי ניסתה אחריי את המילה "הורות" אבל גם לזה הם לא כיוונו. ככה זה המשיך עד שטעינו גם בניסיון השישי, רק כדי לגלות שהמילה שהיינו אמורים לנחש היא "ארבוק", שהוא לטענת היעקבינים הקטנים פוקימון נדיר מקבוצת הדרקוניים.
"אבל מה אתם מנסים להגיד בזה?" ניסינו להבין.
"שכשאתם משחקים וורדל שניכם לוזרים", הם הסבירו.
אומנם המסר היה עקיף־משהו אבל אני ואשתי החלטנו לקחת את הדברים שיצאו מהלב ולנסות להכניס אותם אל מקום שלכל הפחות סמוך אל הלב.
אחרי התייעצות הגענו להחלטה לשחק משחק וורדל אחרון לחיים ולמוות. משחק שיכריע על מי מאיתנו תוטבע לנצח תווית הווינר ועל מי יתנוסס אות קין של היעדר אוצר מילים מחומש.
יצאנו לדרך בחצות של אותו היום. כל אחד מאיתנו בחר בקפידה את המילה שאיתה יתחיל במשחק. אחרי כמה דקות אשתי הרימה ידיים בייאוש. שישה ניחושים חלפו, אבל את המילה היומית היא לא הצליחה לנחש. אירוע נדיר, צריך לומר, גם בשביל צברים שרק מלראות את המילה מסצ'וסטס בא להם למות.
"כנראה זו שוב מילה כזאת שאף אחד לא מכיר", היא ניחמה את עצמה.
אני, לעומת זאת, חייכתי מאוזן לאוזן והראיתי לה את הנס הגלוי שהוא ניצחון בניחוש אחד בלבד.
"מה זה ARBOK?" היא שאלה.
"פוקימון נדיר מקבוצת הדרקוניים כמובן", עניתי מבסוט על עצמי, "עכשיו מי הלוזר?"
"נדמה לי שעדיין אתה", היא ענתה.
יש בזה משהו.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com