עם מי אתם מזדהים יותר?
אפשר שאלה רגע? אבל תענו מהר, בלי לחשוב: הלל ושמאי, אם חייבים לבחור, עם מי אתם מזדהים יותר?
אני מנחש את התשובות, ברשותכם. תשעים ושבעה אחוזים ענו הלל ושלושה אחוזים אמרו איזו מין שאלה זאת, מי שמך, מי שמנו, מה פתאום.
אני נאלץ להמשיך עם תשעים ושבעה האחוזים (אף שבהכירי את השלושה הנותרים גם הם ימשיכו לקרוא כי אולי מבצבצת כאן, חלילה, איזו זילות בגדולי עולם, וצריך לזעוק חמס, ולמה לא ליצור סקנדל חדש, מזמן לא היה לנו איזה אחד עסיסי. רק מזהיר: אתם הולכים להתאכזב).
עוד שאלה, הפעם בסוגיית הגיור. אבל לא זו שעומדת לפתחנו עכשיו, סתם שאלה תיאורטית: זכיתם לשבת כדיינים בבית דין לגיור. מגיע גוי ומבקש להתגייר. הוא ממש נמשך לתורה, היא מרתקת אותו. אבל הוא מתכוון להיות רפורמי, או קראי, או שומרוני, או כל מה שאוהב את התורה שבכתב ולא סופר את זו שבעל פה. אתם מגיירים אותו?
אני מנחש שהתשובה שלילית. מאה אחוזי סירוב לגיור.
עוד שאלה, עדיין בענייני גיור: מגיע גוי ומבקש להתגייר. אבל יש לו תנאים. בתנאי שיהיה הרב הראשי, או לפחות גבאי בית כנסת. הוא מוכן להסתפק במינוי אד-הוק לכהן, ושיאפשרו לו לעלות לדוכן בברכת כהנים. מה אתם אומרים?
ואחרונה חביבה: גוי שמבקש להתגייר אלא שכשאתם, הדיינים לגיור, מתחילים לצלוף בו שאלות על הידע שלו ביהדות הוא מבהיר שהוא לא יודע לענות, אבל במחילה מכבודכם הוא מבקש שתתמצתו לו את כל התורה כולה לסטיקר קצר וקולע שיוכל להדביק על הפגוש של היונדאי מאחורה. מה אתם אומרים?
כולם נגד. כצפוי.
ונניח שהתגיירו ככה, את הבת שלכם הייתם מסכימים לחתן עם אחד משלושתם?
מבין שלא. כמוני כמוכם.
רגע, והדיין הזה שגייר אותם, כדי שיהיו רפורמים או כוהנים או סתם זרם עם השיגעון שלהם ותמצת את התורה לסטיקר קליט – מה ייעשה בו בדיין הזה?
אני לא שואל את שלושת האחוזים, אתם הרי בדרך לבית הדפוס להכין איזה פשקוויל עסיסי עם עקיצות שרק חובשי הספסלים בבית המדרש יבינו עד כמה הן חדות. אני שואל את תשעים ושבעת האחוזים: מה ייעשה בדיין? מי בעד להחרים?
רגע לפני שאתם נחפזים לענות, רק תזכורת ממסכת שבת דף ל"א. שמאי דחה אותם באמת הבניין שבידו, הלל גייר, את שלושתם. את זה שביקש תורה על רגל אחת, הוא אפילו ניסח את הסטיקר. את זה שהתנה את הצטרפותו לעם היהודי במינויו לכהן גדול, לא פחות מזה. והכי חמור – את זה שהתגייר על מנת להיות קראי. הוא אמר זאת במפורש: "שבכתב אני מאמינך, ושבעל פה איני מאמינך", אי אפשר להבין זאת אחרת. הוא קראי שאינו מחויב אף לא להלכה אחת מן התורה שבעל פה. גם אותו הלל גייר.
עכשיו, שלושת האחוזים לוחמי מלחמת הקודש אומרים לעצמם: הנה בבקשה, מה הוא רוצה לומר לנו כאן? להטיף לגיור בלי תנאים? לגייס את הלל הזקן לאג'נדות החדשות?
לא, אתם לא בכיוון.
אני רק מבקש לחזור שוב לשאלה הראשונה: הלל ושמאי, עם מי אתם מזדהים יותר?
ואם היינו שואלים את הלל?
יש לי איזה ניחוש פרוע, אני לא יודע אם הוא כתוב באחד המפרשים, הלוואי שכך. ובכל זאת אני מרשה לעצמי לנחש: גם אם היינו שואלים את הלל, הוא היה מתנגד. מה פתאום לגייר מי שכך מגמד את התורה? מה פתאום לגייר רודף כבוד וכהונה? מה פתאום לגייר ליהדות מי שדבק בקראות?
אם כך, מדוע גייר אותם? כי הם הלכו קודם לשמאי, ושמאי כבר הראה להם את גבולות הגזרה. ואף שדחה אותם הם לא ויתרו. היו יכולים לומר לעצמם: לא רוצים אותי בעולם היהודי? לא צריך. אבל הם התעקשו. ובהתעקשות הזאת זיהה הלל חיפוש הרבה יותר עמוק מסטיקר, כהונה פיקטיבית או קראיות. הוא הבין שמסתתר שם עוד משהו.
אני מנחש שאם הם היו באים תחילה אל הלל, גם הוא היה דוחה אותם. אולי לא באמת הבניין שבידו, הוא הרי היה חוטב עצים, אבל לגייר אותם לא היה מגייר. הלל יכול היה לגייר כי שמאי דחה אותם. הלל לא היה לבד בעולם, ובזכות הקפדנות של שמאי יכול היה להיות עניו כהלל. חלק מהענווה של הלל היא ההבנה שלו שהוא לא יכול בלי שמאי, שבלי שמאי אין הלל.
ואיך באמת הוא גייר אותם בניגוד לכל כללי ההלכה? הוא ידע שהוא יהיה שם, גם מחר ומחרתיים, להביא אותם אל המקום המדויק. להביא את הקראי לתת אמון בתורה שבעל פה, ללמד את הגר מהסטיקר את הפירוש הארוך ל"מה ששנוא", ולגרום למתגייר בשביל כהונה לומר בעצמו: הרי "הזר הקרב יומת", אני ממשיך בלי תנאים.
ואם היינו שואלים את שלושת האחוזים?
גם אז היו שלושה אחוזים, כמובן (ויש לנחש שהם נמנו על בית שמאי). איך לא רצו לבית הדפוס? איך לא יצאו למלחמת חורמה נגד הלל? אני מניח שרצו גם רצו, וניסחו ניסוח כזה שלא ישאיר ממנו זכר, אבל כשבאו לשמאי להחתים אותו על הפשקוויל הוא פשוט סירב לחתום.
"אבל דחית אותם באמת הבניין", שאלו מאוכזבים.
"אותם דחיתי", אמר להם שמאי בסבר פנים יפות, "לא את הלל. עליו אני חולק. רק חולק".
וכשהתעקשו: "רבנו, נסח אתה, העיקר שתחתום", הסכים.
טבלו קולמוס בדיו וציווה עליהם לכתוב: "אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי".
הם כתבו והוא חתם, והיו הדברים שמחים כיום נתינתם מסיני.
ואם היינו שואלים את הדור של משה ואהרן?
לשאול אתכם עם מי אתם מזדהים יותר, עם משה או עם אהרן, אני לא מעז לשאול. אבל התורה מנדבת לנו את תשובת הדור ההוא, שהכיר את שניהם. כשמשה נפטר נאמר "ויבכו בני ישראל את משה" (דברים לד, ח), וכשאהרן נפטר נאמר "ויבכו את אהרן... כל בית ישראל".
לא מפתיע, הלל אומר "הווה מתלמידיו של אהרן", חסד מידתם. משה הוא ביטוי של מידת הדין: "וכן משה היה אומר ייקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו" (סנהדרין ו, ב). מובן מאליו שרוב הציבור יזדהה יותר עם איש החסד ולא עם איש הדין.
אבל בפרשה שלנו קיבלנו דוגמה נוראה למה שקורה כשאיש החסד מנהיג לבדו, בלי איש הדין. כשמשה בשמיים ואהרן בארץ – בא העגל לעולם. לא בכוונה, מתוך כוונה טובה, מתוך חסד ורצון להשהות ולעכב, אבל התוצאה עגומה.
כמו הלל שידע שאינו יכול להיות הלל בלי שמאי, גם אהרן לא יכול להיות אהרן בלי משה. וגם משה ידע שהוא זקוק לאהרן, על כן ביקש בסנה שלא ינהיג הוא לבדו. מאז ועד היום. חסד ודין זקוקים זה לזה.
לתגובות: [email protected]