"היה לנו לאב.. עגל הזהב"
אגלי זיעה נטפו מהמצח של קומאר נהג המונית היישר אל חולצתו הקרועה. כבר שעה ארוכה אנחנו עומדים בפקק תנועה שנראה שאין לו התחלה ואין לו סוף.
חזקי ואני בדרכנו אל המרכז הרפואי בו מאושפזת מיכל, בחורה ישראלית שנפלה שבוע קודם לכן מגובה רב בטרק בהרים. היא עברה ניתוח חירום שנועד להציל את רגלה ומאז אנחנו נמצאים איתה מידי יום. הדרך כבר מוכרת לנו והיא אף פעם לא ארוכה כל כך .
אני מוציאה את ראשי מהחלון ושומעת צעקות וצווחות .
"אולי קרה שם משהו? מישהו צריך עזרה?" אני אומרת לחזקי.
שנינו מחליטים לרדת מהמונית ולבדוק.
אנחנו הולכים כמה דקות כשלפתע אנחנו מבינים שנקלענו ללב ליבה של תהלוכת ענק!
אלפי גברים נשים וילדים צווחים יחד באקסטזה.
הנשים מצלצלות בפעמונים והגברים רוקעים ברגליהם היחפות.
הילדים תולשים את שיערות ראשם מהתרגשות וחוזרים על מילה אחת: "בה. בה" שזה אומר; " אבינו. אבינו"
אנחנו רגילים לראות הרבה מראות לא שגרתים בין הסמטאות של נפאל אבל.. מה בדיוק קורה כאן??
חזקי ואני מנסים להתרחק מההמולה אבל זה בלתי אפשרי. ההמון כבר סוחף אותנו יחד איתו ואני מרגישה פתאום איך הראש שלי כואב.
אני כבר מכירה את הכאב הזה. זה ישמע לכם אולי מוזר אבל בכל פעם שאני עוברת ליד מקום של עבודה זרה אני מרגישה את הפטישים מכים בתוך ראשי.
זה לא קל בהתחשב בעובדה שאנחנו גרים בארץ של עבודה זרה פשוטו כמשמעו.
רק כשהגעתי לנפאל הבנתי מה זו עבודה זרה. כמו בסיפורים שלמדנו פעם בנביא.
אנחנו גרים מעל פסל ומתחת פסל וכל הגשר שמחבר בין הבית חב"ד לבית שלנו מלא בפסלים. בשנה הראשונה שלנו בנפאל הייתי מהססת בכל פעם שהתכופפתי לשרוך את הנעל. הרגשתי שאני לגמרי משתחווה לפסל.
בכל פינה בשכונה שלנו יש מקדש גדול אליו מגיעים השכנים והשכנות להקטיר קטורת ולבקש בקשות מהאל.
קשה לי לראות את המנחות הרבות שמקבלים האלים כשבצד מוטלים ילדי הרחוב הרעבים. בכל פעם מחדש מתעורר בי הרצון לקחת קצת אוכל ופירות מהקערות ולהביא לילדים..
חלק מהשליחות שלנו היא להיות בקשר הדוק עם הישראלים שנכנסים לתקופות למקדשים ולמנזרים. הרבה מאוד סיפורים מרגשים יש סביב זה.
כעת אנחנו בתהלוכה ההמונית . מנסים לצאת משם ללא הצלחה כשלפתע צדה את עיננו במת ענק שאליה נושאים כולם את העיניים.
הבמה מקושטת בפרחים בכל הצבעים ועליה מתנוסס עגל עצום מימדים.
הוא עשוי מזהב ובני האדם משליכים את עצמם לרגליו.
"זהו האל החדש שלנו" מסביר לי מישהו מאחורי "אנחנו לוקחים אותו אל המקדש הגדול בפשופטינאת"
אני חוזרת בבת אחת 3334 שנים אחורה. חושבת על מה שראה משה רבינו כשירד מן השמיים;
במה מקושטת בפרחים ועליה עגל זהב עצום ממדים "אבינו אבינו" הוא שמע את בני ישראל צועקים אל העגל.
כשאנחנו מצליחים סוף סוף לצאת משם אני מרגישה את הלחיים שלי רטובות .
מוזר.
בכלל לא הרגשתי שיוצאות לי דמעות.
הלב שלי יוצא אל משה.
הוא ממש נשבר עכשיו.
בדיוק כמו הלוחות של אז..