הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: יהושע הלוי
כדי שהאורות הגבוהים של הנביא, והידע הרב של החכם והמורה יוכל להגיע אל התלמיד ולא להבריח אותו מעליו, עליו לעטות על פניו מסווה: לצמצם את העושר הגדול ולהתאים את הדברים ליכולותיו של התלמיד.

כשירד משה מהר סיני לא היה מודע לקרינה הנובעת מעור פניו. אהרן ועם ישראל התייראו מן הקרינה הזאת ונמנעו מגשת אליו. רק לאחר שקרא אליהם, התקרבו וקבלו ממנו את דבר ה'. בשל הקרינה הזאת, נצרך משה לכסות את פניו במסווה. הוא היה מסיר אותו כאשר נכנס לאהל מועד לדבר עם ה', וכן כאשר יצא ודיבר עם בני ישראל את דבר ה', בשעה זו ניתן היה לבני ישראל לראות כי קרן עור פני משה.

במידה מסוימת, כל אדם גדול, בתורה, בחכמה ובהנהגה, מתמודד עם בעיית הקרינה והצורך בהסוואה.

הרמב"ם מסביר בהקדמה למורה-נבוכים את הצורך בכתיבה מצועפת ומוסתרת של רעיונות, שהציבור הרחב אינו מסוגל לקלוט את עצמתם והם יכולים לגרום לו לטעות ואפילו לכפירה. הרמב"ם מצדיק בכך את העובדה שדבריו נכתבו בדרך שעבור רבים הם יהיו סוד לא מפוענח. אופן הכתיבה של הרמב"ם הוא מסווה לקרינת אור התובנות הפילוסופיות שלו בהשגת האלוקות והתורה.

הראי"ה קוק ביטא במקומות רבים את הקושי שלו להביע במלים ובניסוח בהיר וסדור את שפע הרעיונות שעלו בדעתו ובליבו בשטף עצום, גם בכמות וגם באיכות. לכן כתיבתו קשה לקריאה ולהבנה לרבים. היא מהווה מסווה להשגותיו הרוחניות, לאורות שקיבל מאת ה' וקרנו ממנו.

אבל לא רק בגדולי עולם מדובר. כל ר"מ וראש ישיבה, כל מורה בבית ספר ומרצה באקדמיה, יודעים, שאם יעמדו בפני התלמידים וירעיפו עליהם את כל ידיעותיהם בנושא הנלמד, התלמידים אולי יתפעלו מן האור שקורן מפניהם הנלהבות מחידושי תורתם וחכמתם, אבל לא יבינו כלום, ייראו מגשת אליהם ולא יוכלו ללמוד מהם. המסווה שלובש כל מורה על פניו הוא המסננת הפדגוגית המסתירה מפני התלמידים את מכלול ידיעותיו והשגותיו. ההסוואה מאפשרת להציע בפני התלמידים רק את הכמות והרמה שאותה הם יכולים לקלוט ולעכל.

המסווה הזה נצרך רק בעת המפגש עם העם, הציבור או התלמידים. כאשר פונה הנביא, החכם או המלומד לעסוק באופן אישי במפגש עם דבר ה', עם התורה ועם החכמה, הוא מסיר את המסווה ומבקש להיחשף למלוא ההיקף והעצמה של הדברים, לומד ומפנים כמיטב יכולתו.

נקודה מחודשת בפרשת המסווה של משה היא שגם כאשר הוא פונה אל העם, לא כל הזמן הוא שם על פניו מסווה. בשלב שבו הוא יוצא מאהל מועד ומביא לעם את דבר ה', הוא אינו משתמש במסווה ואז הם יכולים לראות כי קרן אור פניו.

וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה: וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:

המפגש עם הקרינה, האור והגדולה ללא מסווה נחוץ כדי לעורר בעם את ההכרה וההבנה שלפניהם עומד אדם גדול המציג לפניהם דברים נשגבים. השטחה עממית מדי והסתרה גמורה של השגב והגדולה שבדברים, יפגמו בהערכה של העם את דבר ה', ואצל התלמידים, את תחום הדעת שהמורה מלמדם.

אחרי השלב הראשוני של החשיפה לקרני ההוד והאור, צריך לעטות את המסווה כדי לעבור לשיח מסוג אחר. יש לעבור מן הריגוש של ההתפעלות הראשונית להתבוננות פרטנית והבנה מדויקת. לשם כך נחוץ המסווה, כי בשלב הזה צריכים הדברים להיקלט אצל השומע לפי כליו.

אנו, העוסקים במלאכת ההוראה ומתכשרים לקראתה, חייבים ללמוד את הסוד של חלוקת הזמן בין שעת האורות הגבוהים לבין שעת השימוש במסווה. בחלק מן הזמן, יש להציג בפני התלמידים את התורה והחכמה בגדולתן, באופן שייצור אצלם הערכה וחשק ללמוד ולקבל. ניתן להציג בפניהם אף יותר מטפח מעולמנו הפנימי, שלפעמים רחוק מעולמם. בחלק הזמן האחר, הנרחב יותר, עלינו לדעת לעטות מסווה שיצמצם את האורות הללו ויאפשר לצקת אותם לכלים, כפי מידתם של תלמידינו.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג