למי מאמין הנשיא?

נוכחתי בערב יום ג השבוע באירוע מרגש ומושקע שהתקיים בבנייני האומה בירושלים לציון 40 שנה לפטירת הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.

העבודה המשותפת של סגנית ראש העיר חגית משה וישיבת מרכז הרב הניבה ערב בלתי נשכח, ערב של התרוממות והשתאות, של מחיאות הכפיים סוערות והרבה רגעים של געגועים ועיניים דומעות.

כפי שהדגישו הנואמים - ביניהם הרב הראשי הרב דוד לאו, ראש עיריית ירושלים משה ליאון, הרב יעקב אריאל שסיפר על הרב מזווית אישית, ראש ישיבת מרכז הרב הרב יעקב שפירא שרצ"י היה הסנדק שלו, וראש ישיבת בית אל הרב זלמן מלמד שהיה תלמיד אהוב במיוחד על רצ"י – הרצ"י העמיד דור של תלמיד חכמים שהעצימו את חינוך הדורות הבאים בארץ ישראל.

בהשפעת רוחו וההליכה בדרכו צמחו יישובי יהודה ושומרון, פירות הכוח התורני והאמוני של הנוער שהתחנך בישיבות תיכוניות ובאולפנות, בישיבות ההסדר ובמדרשות.  הרצ"י אף הציל את הרב משה צבי נריה זצ"ל, מי שהקים את מפעל ישיבות ואולפנות בני עקיבא, מהכלא הרוסי.

כשהדובר הראשון, הנשיא יצחק הרצוג, התחיל את דבריו, הוא הדגיש את הקשר של משפחתו עם משפחת הרב קוק ואת רבבות הצאצאים שהיו לרב למרות שלא היה לו בן משלו וזכה למחיאות כפיים.

ואז הנשיא מצא לנכון להביא סיפור שכמעט אינו ידוע המספר על ביקורת של הרצ"י כלפי תלמידי בית ספר מסוים שהתנהגו בצורה לא יפה כלפי ערבי, ולהשתמש בו להזהיר את 3000 האיש היושבים בקהל לגבי איבוד ערכים. זה מה שקרה, לדעתו, במאורע הטרגי בו מצא את מותו ערבי כבן 80 חולה לב שנעצר ע"י חיילי צה"ל מגדוד נצח יהודה, יחידה חרדית מלאת מוטיבציה, מאורע שעדיין נחקרת. באזור אחד של האולם, בו ישבו בני נוער, הגיבו בכעס ובוז קולניים כלפי דברים אלה של הנשיא, שחיכה לשקט ואז המשיך, לא בלי להביע את אי שביעת רצונו כלפי ההתנהגות חסרת הנימוס.

אין ספק שהיה צריך לנזוף קשה בחבר'ה על אופן תגובתם לדברים שהרגיזו אותם. הרב יעקב שפירא וכן הרב זלמן מלמד, בדברים שנשאו לאחר מכן. מחו בצורה נחרצת נגד ההתנהגות המבישה.

הרי דרכו של הרצ"י הייתה רצופה באהבת ישראל וכן בכבוד גדול למוסדות המדינה היהודית. כל שנה ביום העצמאות רקד עם התלמידים שלו לבית הנשיא – ובשמחת תורה רקדו עד ביתם של הרבנים הראשיים. לא משנה מי כיהן בתפקידים הממלכתיים האלו ומה הוא אמר, הרצ"י העריץ וכיבד את המוסדות של המדינה היהודית שקמה לתחייה.

אבל ידוע לכל איש חינוך וכל הורה שהתנהגותם של בני נוער היא לפעמים בלתי צפויה, פזיזה, וישר מהמותן. מחנכים הנוחלים אכזבות ממשיכים לחנך לנימוס ודרך ארץ, ולפעמים יש כשל נקודתי הדורש תגובה. אסור להצדיק התנהגות פסולה, ואי אפשר בשום אופן למצוא הצדקה להתנהגות הבוטה כלפי נשיא המדינה.

אלא שאי אפשר שלא לתהות על בחירת הנושא על ידי האיש המכהן בתפקיד הרם ביותר במדינה, תפקיד שאמור להיות א-פוליטי. למה להטיף מוסר לאנשי הציונות הדתית בדקות הראשונות של ערב שכולו הערכה והצדעה לכבוד אחד מגדולי התורה, האמונה והעשייה.בארץ ישראל, מי שייצג את הציונות הדתית כולה?

אם הנשיא רצה לדבר על היחס לבני המיעוטים, הוא היה יכול להזכיר את 8 תלמידי מרכז הרב וישל"ץ שדמם נשפך על ספרי הקודש בהם עיינו בספריית הישיבה של הרצ"י. זה היה בחודש אדר לפני קצת יותר מעשור. הרוצח היה ערבי שעבד בישיבה ורצח את הנוער התמים והלא חמוש בדם קר, אבל באבל הגדול שנפל על הצבור הדתי לאומי לא נשמעו קריאות גנאי נגד ערבים.  

רצ"י היה אבי ההתנחלויות, אבל הנשיא לא הזכיר את הקורבנות הרבים ר"ל מבין תושבי יהודה והשומרון וחבל עזה האמיצים באהבתם לארץ ישראל שנרצחו בפעולות אלימות רצחניות של בני עוולה.

ואם הנשיא רצה להזכיר משהו יותר חדשותי בנושא, הוא היה יכול לאחל רפואה שלמה לתלמיד ישיבת מרכז הרב שנדרס במכוון על ידי ערבי בשכונת שמעון הצדיק במוצאי שבת שעבר ונמצא כעת בבית חולים.

כאמור, אין בדברים אלו להצדיק את התנהגות הצעירים הלא ממושמעים שישבו בקהל. אבל אולי פג סבלנותם מהאצבע המכוונת לציבור שלם גם כשהנושא שצוין עדיין בחקירה. ואולי ביניהם יש שעומדים בקור בצמתים לדרוש ועדת חקירה לגבי מותו של אהוביה סנדק ז"ל.

יתכן ומי שכתב את הנאום בשביל הנשיא אינו יודע הרבה על הצבור הדתי ציוני וחושב שהוא הכתובת הנכונה לחינוך לערכים. נדמה לי שרק בתי הספר הדתיים במדינה עדיין מחנכים לערכים בגלוי לעומת העדר ערכים מוצקים בעולם פוסט מודרני ופרוגרסיבי.  

איני רוצה לחשוד שדעה פוליטית עומדת מאחורי דבריו של הנשיא ושהוא עצמו בחר לדבר על הנושא. ואני מאד לא רוצה לחשוב שנשיא המדינה צובע את הצבור הדתי לאומי והחרדי במכחול שחור של אלימות כלפי בני מיעוטים בגלל שהוא מאמין לארגוני שמאל כגון שוברים שתיקה, אמנסטי וכן לאיחוד האירופאי המכפישים בהאשמות שווא את שם חיילי צה"ל ותושביה היהודים (בלבד) של יו"ש ברחבי עולם.