מרים נאור
מרים נאור צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

פרופ' אריה נאור, בעלה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור שהלכה לעולמה מספר בטור מיוחד לעיתון ידיעות אחרונות על ההכרות והחיים לצידה.

מירה נולדה בי"ב בחשוון תש"ח (26.10.1947), אחת התינוקות האחרונים שנולדו ב"הדסה" בהר הצופים, בטרם ניתוקו מירושלים העברית במלחמת העצמאות. ב־22 בפברואר 1948, בהיותה בת ארבעה חודשים, פוצצו מחבלים ערבים מכונית תופת ברחוב בן־יהודה בירושלים, בקרבת הבית שבו התגוררה המשפחה. היא שכבה בעריסה כשקיר זכוכית התפוצץ ורסיסיו נפלו עליה וכיסו אותה מכף רגל ועד ראש. 60 יהודים נהרגו ו־123 נפצעו בפיגוע התופת, אך מירה לא נפגעה, תודה לאל, כתב נאור.

"כבר בגימנסיה, שנים אחדות לפני מלחמת ששת הימים, תמכה ברעיון שלמות הארץ, ואחרי המלחמה, בהיותה סטודנטית באוניברסיטה העברית, הצטרפה לתא הסטודנטים של התנועה לארץ ישראל השלמה. היא תמכה בתנועת ההתנחלות בראשיתה – זה היה אחד מנושאי שיחתנו הראשונה במוצאי שמחת תורה – ואף הצטרפה לקבוצה בהנהגת הרב משה לווינגר שעשתה את הפסח בשנת 1968 במלון פארק בחברון".

לדבריו, פעילותה בעניין זה נפסקה כשהתברר לה שלא כל המעשים נעשו בהתאם לחוק וקצתם היו כרוכים בהעמדת פנים, אם מצד המתנחלים ואם מצד גורמים בממשלה, שיצרו רושם בלתי נכון ולפיו הממשלה תמכה כביכול בהתנחלות.

"מירה סלדה מתככים ולא יכלה לשאת אי־אמת, ועל רקע זה ניתקה מגע. השיקול הממלכתי, כך סברה כבר אז, מחייב שההתנחלות תהיה אך ורק בהתאם למדיניות הממשלה, תוך שמירה קפדנית על החוקיות ועל האמת. אחרי נישואינו שמרנו על יחסים קרובים עם כמה ממנהיגי המתנחלים", כתב.

"הרב צבי יהודה קוק היה הכהן שמידיו פדיתי את בננו נפתלי, וגם הסנדק של בננו מיכאל, וכמה מפעילי ההתנחלות באותו זמן, ובהם הרב לווינגר וחנן פורת, השתתפו באירוע".

"בלילה האחרון לחייה עבדה עד סמוך לחצות על חומרים הנוגעים לוועדת החקירה לאסון מירון, שבראשה עמדה. היא נכנסה למיטה והשיבה את נשמתה בשנתה, מיתת צדיקים, אך מדוע כל כך מוקדם?".

את הטור מסיים נאור "אחד מגדולי חכמי התלמוד, האמורא רב, אמר שארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת־קול ומכריזה על זוגיותו הצפויה – 'בת פלוני לפלוני'. כל ימיי אהיה אסיר תודה על שענתה מירה לשיחת הטלפון שנועדה לאמה. כך זכיתי לחלוק איתה 47 שנים וארבעה חודשים של אושר. כך זכינו בילדינו ובנכדינו שכה אהבה, שכה אוהב אני.

באחת מנסיעותינו ללונדון קניתי לה אריחים מצוירים של פו וחבריו. באחד מהם שואל חזרזיר את פו כיצד מאייתים אהבה, ופו משיב לו: אין מאייתים אותה, מרגישים אותה. מירה שלי, אני מוסיף להרגיש".