להיות תלמידים ולא מעריצים

מחנכת "נערצת", רב "נערץ", מטפל "נערץ". כמה עוד אפשר לשמוע על פגיעות מצד מי שנחשבו כ"דמויות מופת" ?

כל חשיפת פרשיה של פגיעות מיניות מעוררת גל תדהמה, ואז הדרכות לזיהוי פגיעה ודרכים למניעה. אך אני רוצה לשים לרגע את כל זה בצד, ולהתייחס לרעה חולה שנטועה בקרקע המציאות המאפשרת למקרים כאלה להתרחש: תופעת ההערצה. לא רק שאין בה טעם, ולא זו בלבד שהיא אינה משרתת את הצרכים ההתפתחותיים של ילדינו, אלא שהיא מסכנת אותם.

אולי נדמה לנו שאם הנערים והנערות שלנו מעריצים מושאים חיוביים, שלא לומר "מופתיים", אזי אנו יכולים לשמוח שהם מצאו מודל חיובי, ולא איזה כוכב קולנוע או שחקן כדורגל. אך תרבות של הערצה, ללא תלות בזהות מושא ההערצה, עלולה לחבל בתהליכים התפתחותיים כמו הבנת המורכבות של הטבע האנושי, ומציאת העצמיות והקול האישי.

כאשר אנו מעודדים, שותפים או מתעלמים מהערצה לבשר ודם, כדאי לקחת בחשבון שילד או מתבגר אינו מסוגל להכיל מורכבות כפי שאנו מסוגלים כבוגרים. אדם בוגר ומפותח מודע לכך שהנפש האנושית מצויה במלחמה מעצם טבעה. הרי ירדנו לעולם כדי להתמודד עם הפערים, השסעים והקונפליקטים, איש איש וניסיונותיו, כוחותיו ויצריו, וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. אך בגילאים הצעירים יותר, כאשר צורת החשיבה טוטאלית, היכולת להכיל הבנה כזו רק מתחילה להתפתח. כשאנו מאפשרים הערצת מודל חיובי ונכנסים לאזור הטוטאליות, עלולות להתרופף חומות הגנה בריאות.

בגיל ההתבגרות מתמודד הנער עם אתגר החלפה הדרגתית של הזהות הילדית שלו בזהות בוגרת. כחלק מתהליך זה מתחזקת בו נטיה טבעית לחיקוי או להערצה של מודלים המוצאים חן בעיניו. אנו כחברה מגלים סבלנות ומאפשרים למתבגר להתנסות בהערצה וחיקוי, מתוך הבנה שזה שלב זמני ונורמטיבי לגיל. אך לצד מתן הלגיטימציה הזו נדרשים זהירות וסימון גבולות גזרה.

מצד אחד ההערצה טבעית ואופיינית לגיל, ומצד שני היא עלולה להזיק. מה התפקיד שלנו כבוגרים? מחכה לנו כאן משימה מאתגרת: מצד אחד - לקבל שהמתבגר המחפש את זהותו נמשך מטבעו לתהליכי הערצה וחיקוי, ומצד שני – לסייע לו לשים סימני שאלה, לזרוע בו ספקות חיוביים, לכוון אותו להבנת מורכבות האדם באשר הוא, ולהציג מסר לפיו הערצה היא תנועת נפש לא בריאה. במילים קצת יותר בוטות, כדאי לכבות לו קצת את האש, לצנן ולהוריד התלהבות כדי להחליף הערצה בהשראה. השראה, בניגוד להערצה, היא נקודתית ולא גורפת, יש לה גבולות וחוש שיפוט. היא מכוונת אותנו לתהליכי למידה, מתייחסת אל תהליך הצמיחה האישי שלנו ואל דברים מוגדרים שהיינו רוצים ללמוד מאותה דמות ולאמץ לחיינו.

אך לפני הכל, כדאי לעשות בדק בית פנימי, ולראות האם אנו עצמנו מזדהים עם ההבנה שעיקר העניין בקשר עם דמויות נעלות הוא להיות בעמדת התלמיד, כלומר לברר דרכן נקודות השראה רלוונטיות למסלול החיים האישי שלנו, ולא לשקוע בהערצה טוטלית. מתוך כך נוכל לגדל ילדים שפתוחים ללמוד מהדמות מסרים מצמיחים ומידות טובות, ויודעים להיות תלמידים אך לא מעריצים.

ד"ר מרים אבנרי כהן, פסיכולוגית ומרצה, מחברת הספר: "מתחת לגשר: מסע פסיכולוגי-חסידי אל משאבינו הפנימיים"

לתגובות: Miriavco@gmail.com