"אני עד גיל 14 הקראתי לכל ילד סיפור לפני השינה, עד גיל 14! את יודעת את זה". המשפט הזה הוא אולי החזק ביותר בסרט 'ארבע שעות ביום' שיצרו אוריין צ'פלין ואיילת דקל.
סרט שבו התחרות על משפטים קורעי לב היא גדולה. האמירה הזאת תפסה אותי, כי אף אחד לא מקריא לילד בן 13 או 14 סיפור לפני השינה. אף אחד. אולי רק אנשים שעברו טראומות, שחוו חוסר גדול, שמחפשים איך לפצות את עצמם.
צ'פלין ואמה משוחחות בסוף הסרט. הן מביטות זו לזו בעיניים ומדברות על הלינה המשותפת בקיבוץ. צ'פלין, שגדלה בבית הילדים, מעמתת את אמה עם העובדה שאף אחד לא השכיב אותה לישון, כי היא הייתה הילדה הגדולה מבין שלושת ילדי המשפחה, ולא הייתה אפשרות לתת תשומת לב לשלושתם בתוך רבע השעה שהוקצתה לטקס. הבת מבהירה לאמה שהיא לא כועסת, ואפילו לא חושבת שהייתה לה ילדות איומה, אבל ממשיכה להקשות: "אני לא מצליחה להבין איך עמדתם בזה". האם משיבה: "בגלל זה לא רציתי לדבר על זה כל השנים". שתיהן דומעות.
בלי אמבטיות ובלי סנדוויצ'ים
הלינה המשותפת בקיבוצים, נוהג שעבר לגמרי מן העולם רק בזמן מלחמת המפרץ, הוא פצע שנפתח באופן ציבורי לפני כעשור. המוגלה יצאה ממנו בצורה לא נעימה ולא מנומסת, כדרכן של שריטות. לילדים שהורחקו מההורים ונאלצו לחיות ולישון עם בני גילם היו טענות על כך שלא קיבלו מספיק חום ואהבה, על שלא היה להם מקום משלהם, על שלא הייתה להם משפחה. שומרות הלילה, שסיירו בין כמה בתי ילדים, לא יכלו להגיע לכל ילד או ילדה שהרגישו לא טוב או סתם התגעגעו. הקריאות לשומרת הלילה שנותרו ללא מענה הדהדו את הלבד. הדור ההוא בא חשבון עם הוריו בסיפורת, בשירה ובמחקרים, התחשבן ולא חמל.
אבל צ'פלין החליטה לבחון את תופעת הלינה המשותפת מזווית אחרת, זו של האימהות. אלה שנשאו את הילדים ברחמן תשעה חודשים, שילדו אותם ומסרו אותם בגיל שלושה ימים לבית התינוקות. האימהות לא רחצו את פרי בטנן, לא ראו את הצעד הראשון, לא הכינו סנדוויצ'ים ולא העירו על הבלגן בחדר, כי החדר לא היה בבית. היו קיבוצים שבהם הילדים שהו עם ההורים שעתיים ביום והיו שארבע שעות, אבל זה היה שטח סטרילי, מלאכותי. צ'פלין רצתה לדעת איך האימהות, שהיום הן סבתות, חוו את המציאות אז ואיך הן רואות אותה היום.
צ'פלין אומנם נמנית על ילדי הלינה המשותפת, אבל משתדלת לא להיות שיפוטית, והפתיחות הזאת, אשר מאפשרת לאימהות לומר מה הן מרגישות בכנות, היא משיבת נפש באקלים התקשורתי המחנך של היום. הסקרנות הנקייה של צ'פלין מזמינה את הצופה פנימה והוא מתמסר. במונולוג שלה, שיחתום את הסרט, צ'פלין תהרהר בקול מה הייתה עושה לו הייתה במקום אמה ותענה בגילוי לב: "מזל שלא נאלצתי לעמוד במבחן". אולי זה הכלל הראשון ליוצרי דוקו ולחוקרי היסטוריה בכלל.
כוכבות הסרט, נשים מבוגרות רהוטות ומלאות חיים, מצולמות בבית ילדים צבעוני ששוחזר במיוחד. אחת מהן סבלה מסיוטים לאחר שמסרה את תינוקה לבית הילדים, אחרת נאבקה בחוק הלינה המשותפת, והיו מי שדווקא תמכו בשיטה, מתוך אמונה בדרך או בלית ברירה.
הסרט הזה, שאפשר למצוא אותו היום ברשת, הולך איתי כבר ימים ארוכים. אחת האימהות סיפרה שבזכות הלינה המשותפת היו למשפחה ארבע שעות ביום של יחד. ארבע שעות בלי לעסוק בדברים אחרים. אני צופה בה וקצת מקנאה. יש בזה משהו. ארבע שעות ביום בלי להכין ארוחה או להדיח כלים, בלי לקפוץ לקניות או להסיע ילדים לאנשהו (מישהו דיבר על התעסקות בטלפון?). ארבע שעות ביום של קשב זה נהדר, משהו לשאוף אליו, האמת היא שאפילו שעתיים צלולות כאלה זה יופי. אבל מתברר שזה לא מה שהילדים רצו. הם היו זקוקים לנורמליות. לאבא שנרדם על הספה, להורים שמתווכחים, לשיחות עומק שמגיעות פתאום באמצע קנייה בסופר, למשחק כדורסל משותף עם האח, לחיים כפי שהם, על רגעי הכיף והבאסה. למשפחה.
ניסוי בבני אדם שכשל
הלינה המשותפת שביטלה את היחידה המשפחתית ("יש לך הרבה אימהות" אמרה שומרת הלילה לילדה שביקשה דווקא את אמא שלה) הייתה ניסוי מתמשך באלפי בני אדם. הניסוי בחן מה קורה אם מגדלים את הילדים בחברת ילדים, תוך התאמת התכנים לבני הגיל, מתוך אחריות חינוכית וסיפוק צרכיהם הפיזיים ובמנותק מהמשפחה. מה קורה אם לוקחים מהאדם את החום והאהבה שאבא ואמא מעניקים לו ככה, על הדרך. הניסוי הזה, כך חושבים רבים מאלה שהשתתפו בו, נכשל. דמעות האימהות מספרות על המחיר הכבד שהן שילמו על השיטה. עכשיו הייתי מבקשת מצ'פלין את הסרט המשלים, מנקודת מבטם של האבות.
אגב, אחד הטיעונים שהצדיקו את הלינה המשותפת היה השוויון בין המינים. מכיוון שילדים הם מכשול לעבודה, אם נסיר אותם מהדרך הנשים תוכלנה לתפקד בדיוק כמו הגברים. אבל אפילו זה לא קרה. הנשים, ברוב המקרים, נשלחו למכבסה, למטבח או לתפקידי מטפלת או מחנכת. הנשים בקיבוץ לא הגיעו לתפקידי ניהול במשק, אלה נשמרו לגברים. למרות הפניות והיכולות.
'ארבע שעות ביום' הוא סרט מעניין לא רק בגלל ההרהורים הפילוסופיים שהוא מעורר, אלא גם בגלל היומיום הכי סיזיפי שלנו. בגלל שינה טרופה כי לילד היה חום או חלומות רעים, בגלל רגליים קטנות שטופפו בלילה לחדר ההורים והשתלטו על המרחב ללא קרב, בגלל שלפעמים גידול הילדים נראה כמו שרשרת אתגרים בלתי עבירה, מדירת שינה. צריך לזכור שזה הנורמלי, כך ילדים צריכים לגדול. העייפות, התהיות, העצבים והאהבה שחודרת את כל אלה ועוטפת את הקיום הם חומרי ההזנה הטובים ביותר לילדים וכן, כנראה שגם להורים.
לתגובות: ofralax@gmail.com