כל אחד יודע שהפגנות הן המקום המושלם לשידוכים. אילוסטרציה
כל אחד יודע שהפגנות הן המקום המושלם לשידוכים. אילוסטרציה צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

פה ושם, בריאיון טלוויזיה או ויכוח פוליטי, מבקשים ממישהו להגיד דבר אחד טוב שבנט עשה, ואז הוא נתקע. כלומר לא בנט נתקע, כי מי שאין לו מעצורים לא נתקע אף פעם, אלא ההוא שמבקשים ממנו למצוא נקודה טובה. ואני לא מדבר על שמאלנים שאתמול קראו לבנט פשיסט והיום פתאום נורא מבסוטים ממנו (מעניין למה), וגם לא על בנטיסטים נלהבים שלא משנה מה יקרה, הם תמיד יקדישו ויעריצו ויצדיקו את הבנט יקיר לי אפרים. אני מדבר על אנשים שמביטים בכאב באקזיט הציני שבנט עשה עלינו, ובכל זאת מחפשים כף זכות – עזבו כף, אפילו כפית – ולא מוצאים.

אני לא מאשים אותם. באמת קשה ללמד סנגוריה על מי שלא קובע כלום אבל מתיימר להציג את עצמו כראש ממשלה. קשה – אבל אפשרי.

כי אני, אחרי המון מחשבות וניסיונות, הצלחתי למצוא נקודה טובה אצל בנט: הוא מנסה לפתור את בעיית הרווקות המאוחרת במגזר. נכון, האיש משתמש במגזר חובשי הכיפה הסרוגה בעיקר כדי להיטיב עם מגזר חובבי כיפת הסלע, ובכל זאת – יכול להיות שבנט יצליח לעשות בקדנציה אחת קצרצרה (כן יהי רצון) את מה שרבים וטובים לא מצליחים לעשות כבר שנים. בזמן שהמוני דודות, שכנות, שכנים, רבנים ושדכנים מנסים בכל כוחם לתווך בין בנות מתלבטות לבנים ספקנים, בנט פשוט עושה מהם מפגינים. והפגנות, יודע כל מי שיצא למחות בימים היפים של אוסלו וההתנתקות, הן המקום המושלם לשידוכים. אחרי הכול מדובר באירוע משמים של אינספור נואמים שמנסים נואשות להלהיב את הקהל ולגרום לו למחוא כפיים, לצעוק בוז, "בושה" או "יהודי לא מגרש יהודי", תלוי בזמן ובקטסטרופה המתרגשת, לא עלינו. איך מנצלים את הזמן באירוע כל כך ארוך ומשעמם? מפגינים נוכחות. הרי זו כל המטרה של, ובכן, הפגנה.

הפגנת הנוכחות הכי טובה היא בתנועה, ככה נוצר רושם שבאמת יש הרבה אנשים. לכן במהלך כל ההפגנה מסתובבים במעגלים, נופלים על צווארי אנשים שלא ראינו כבר יומיים ופוגשים אנשים ונשים חדשים. ככה נוצרים שידוכים. עובדה שמאז 2005 המגזר פחות יוצא להפגנות, ובהתאמה רווקים ורווקות פחות יוצאים אלו עם אלו. לכן צריך לשבח את בנט שעושה בכל זאת דבר אחד טוב ומספק לנו סיבות להפגין נגדו.

הטישיו היה בכיס

אבל כאן יש בכל זאת שתי בעיות.

בעיה אחת היא שהמגזר עדיין לא מגיע בהמוניו להפגנות, כנראה הממשלה עדיין לא מספיק מעצבנט אותו. אומנם הייתה לא מזמן הפגנת ענק של המגזר בירושלים במחאה על פינוי חומש, אבל שם פרשו מחיצה ארוכה בין הרווקים והרווקות כדי שהם לא יתערבבו, שזה אומנם חשוב לערך הכיפה אבל פחות מועיל לדרך אל החופה. כל העניין בהפגנה הוא שאלה יהיו במחיצתם של אלה, ואם חוצצים בין הניצים אז מה הועילו חכמים במחיצתם. לעומת זאת, בהפגנה האחרונה בכיכר הבימה בתל אביב דווקא לא הייתה מחיצה, אבל גם נוכחות מרשימה של המגזר לא הייתה אז מה יוצא לנו מכל זה.

הבעיה השנייה כבר הרבה יותר רגישה. כל כך רגישה עד שגם אם המגזר יצא להפגנות בהמוניו, ותיפול המחיצה המפסקת בין כנסת ישראל הרווקה לדודה הרווק הדגול מרבבה – עדיין בעיית הרווקות תישאר בעיה רגישה.

למה רגישה? תשמעו סיפור.

לא מזמן נסעתי באוטובוס ומאחוריי ישבה בחורה מגזרית למדי ושוחחה עם מישהי. בווטסאפ כמובן, איזו עוד דרך יש היום כדי לדבר עם אנשים? כלומר המגזרית הקליטה הודעות קצרות של שלוש-ארבע-חמש-עשרה דקות, ואז החברה שלחה לה תשובה, ואז ההיא הקליטה עוד הודעה, ואז ההיא ענתה לה וכן הלאה וכן הלאה עד שנגמרה לה הסוללה (זאת הייתה נסיעה די ארוכה). את מה שהקליטה החברה לא שמעתי כי זו מאחוריי הייתה עם אוזניות, אבל את מה שהיא עצמה אמרה אי אפשר היה לפספס. היא סיפרה על דייט מספר #34869 בערך שגם הוא, כמו רוב הדייטים הקודמים שלה, נגמר בשיחת "זה לא אתה, זאת אני. סתם, זה כן אתה".

"ואז הוא מתחיל להגיד לי – תראי, אולי בכל זאת, תסבירי לי איפה טעיתי", היא הקליטה את ההודעה בקול לחשני שכל האוטובוס שמע, "כאילו מה נסגר? יצאנו לשני דייטים, לא הלך, יאללה, חותכים. תהיה גבר, נגב ת'דמעות, נשבעת לך שהוא היה עם דמעות, כאילו הייתי מציעה לו טישיו אם היה לי, אבל כל הטישיו שלי כבר היה בכיס שלו. והוא כאילו ניסה להראות שזה בכלל לא מזיז לו והוא סתם מנגב את האף, כן, בטח, מאמינה לך שאתה לא בוכה מאמי. כאילו די, כמה אפשר להיות רגשי?"

היא לא דיברה בדיוק ככה, בעצם היא הקליטה איזה עשר דקות בלי לנשום ובלי סימני פיסוק, אבל זו הייתה רוח הדברים שחזרה על עצמה בכל הקלטה מחדש: לא רוצה גבר רגיש. כאילו אני כן רוצה אותו רגיש אבל לא יותר מדי. ושיהיה החלטי. ועצמאי. אבל שלא יעשה שום דבר בניגוד לדעתי. ושלא יבוא כל הזמן לשאול אם זה בסדר. שלא ישאל בכלל. שיבין לבד. שיהיה רגיש. אבל לא יותר מדי. מה כל כך מסובך פה?

פוטין או ביידן?

ישבתי שם נבוך וניסיתי להבין מה הקטע. באמת, בנות, מה אתן רוצות? גבר מסוקס שאומר משפטים קצרים, שלא מדבר בכלל אם אפשר, שקודח בקיר ולא במוח, שלא שואל את זוגתו מה בא לה לעשות אלא פשוט עושה, שמחליף גלגל ברכב בלי לקרוא לידידים, עושה גרעפס אחרי שלוק בירה ובזמנו הפנוי כובש את אוקראינה? או שאתן כן רוצות גבר רגיש ומשתף, שמספר איך עבר עליו היום, שזוכר את יום ההולדת שלך, שקונה לך מתנות, שנעלב כשאת הולכת להחליף אותן, שמבטל רצונו מפני רצונך כי כבר אין לו באמת רצון משלו?

מה אתן רוצות יותר, פוטין או ביידן?

השאלות הקשות האלה חלפו במוחי הדלוח כשלפתע קם מהמושב הסמוך בני"ש אחד ופנה אל המגזרית שישבה מאחוריי. "סליחה שאני מתערב", הוא אמר, "אולי זו חוצפה מצידי, אולי את בעצם מעריכה חוצפה, אבל שתדעי לך שאני, ועוד המון בנים כמוני, ממש מרגישים שרימו אותנו. אמרו לנו להיות רגישים, לבוא לדייט לבושים יפה, לזכור שבית קפה זה לא חדר האוכל של הישיבה, להקשיב, להנהן, לשתף ברגשות, לא לדבר הרבה על הצבא ולא לספר בדיחות של בני"שים... ופתאום מה מתברר? שבדיוק בגלל זה אתן זורקות אותנו. אז מה אנחנו צריכים לעשות, תגידי? מה?"

שתיקה מעיקה השתררה באוטובוס. הבחורה הוציאה את האוזניות מהאוזניים. "סליחה", היא אמרה, "לא שמעתי. מה אמרת?"

"לא משנה", הוא אמר ברגש, לקח את התיק שלו וכשל מהאוטובוס החוצה אל המציאות האכזרית.

אין ברירה, חייבים בדחיפות המון הפגנות. ושדכנים. לא כדי להכיר בין רווקים לרווקות, אלא כדי להסביר להם למה הצד השני מצפה מהם, למען השם.

השאלה הגדולה היא רק מי יכול להסביר את זה קודם לשדכנים. כי המצב באמת רגיש. אם כי לא יותר מדי.

לתגובות:

dvirbe7@gmail.com