תוך כדי גיגול לצורכי פרנסה כמובן, לכדה את עיניי כותרת ראשית שדיווחה על פטירתו של הרב יהושע רוזן. הסתקרנתי. יש בגדולים - בסיפור חייהם, באישיותם, בתרומתם לעולם - משהו מושך ומרתק. אדהכי והכי נכנסתי לעומקה של כותרת המשנה כדי להבין מעט יותר מי האיש ומה גדולתו, ומצאתי את עצמי גולל וגולל בשקיקה, שלא לומר בנשימה אחת, עד שעצרתי בתנצב"ה. סוף הכתבה.
הצצתי ונפגעתי. ליתר דיוק, מאוד נפגעתי. פתאום קלטתי שאילולא השיטוט במרחבי הרשת לא הייתי מודע לכך שהרב רוזן נפטר. ועוד יותר מכך, לא הייתי מודע לכך שהרב רוזן חי. כלומר, היה חי.
וזה לא שאני בא מבחוץ. לא עולה חדש, לא חוזר בתשובה ואפילו לא מתחזק. נולדתי בארץ, התחנכתי בעולמה של תורה, ואני יודע יותר מדבר או שניים על גדולי ישראל, תלמידי חכמים, פוסקי הדור, ראשי ישיבות או סתם כאלה שהם מורמים מעם בלי לסחוב על גבם ובעל כורחם טייטל מכביד. עכשיו אני מגלה שהיה פה תלמיד חכם בקנה מידה ובעל שיעור קומה שהצליח לחמוק מתחת לרדאר.
זה שנשרף וזה שנהיה ציוני
ולמה זה כל כך כואב? ברשותכם נתחיל מהסוף, מהמעט שכבר הספקתי לדעת על הרב רוזן, תוך דילוג על שורות הביוגרפיה. "הרב ידע את כל הש"ס עם רש"י ותוספות בעל פה ממש", ספד לו תלמידו חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'. "בקיאותו הרבה הגיע עד כדי מבחן חזון איש שבו נועצים סיכה על מילה בדף כלשהו בש"ס והנבחן יודע להשיב איזו מילה נמצאת מתחת למילה הזאת בכל הדפים הבאים". בהחלט מרשים, אבל גאונות וזיכרון אף פעם לא ישבו בכוחות עצמם במזרח של עולם התורה. נמשיך עם סמוטריץ': "גאונותו בתורה ובמידות הביאה לכך שלאחר פטירתו של הרב צבי יהודה הוא נתבקש למלא את מקומו כראש ישיבת מרכז הרב, אולם הוא סירב והעדיף ללמד במשך עשרות שנים את הכיתה הצעירה ביותר בישיבת ירושלים לצעירים". הו, הנה מתחילים לגעת בנקודות שבנו את אישיותו. וסמוטריץ' פורט בערגה: "הוא שהכניסני למעשה לעולם הלימוד, הקנה לי את יסודותיו והאהיב עליי את לימוד הגמרא, התפילה והמוסר". וואו. הרב רוזן העדיף ליטול את תורתו מקרן זווית, לחנך ולאלף בינה תלמידים צעירים על פני הישיבה בשולחן המזרח של הישיבה הגדולה והמרכזית במגזר התורני־לאומי. הגאונות והבקיאות המדהימה שלו בתורה מתעצמות לפתע למימדים של אדם גדול משכמו ומעלה. אבל הרב רוזן, כאמור, ברח מן הכבוד והעדיף ללמד צורבי מרבנן. הוא העדיף את הצורבי מהרבנן.
התמיהה כמו עולה מאליה: איך קורה שדמות כה גדולה בתורה, בהעמדת תלמידים, במידות ובכל ערך השמור לגדולי התורה - נעלמה מעיניי ומאוזניי, ואני בטוח שמעוד רבים כמותי? וגם אם נניח שצניעותו, פשטותו ובריחתו מאור הזרקורים הם האחראיות לעובדה שהוא נשאר די עלום ונעלם גם בקרב דתיים־לאומיים רבים, עדיין לא חסרות דוגמאות לגדולי תורה מהציונות הדתית שגם אנחנו החרדים יכולנו להתבשם מתורתם, דוגמת הגאונים הרב אברהם שפירא, הרב נחום רבינוביץ' והרב אהרן ליכטנשטיין זכר גדולים לברכה. ולהבדיל בין חיים לחיים, מתורתם של העומדים פה עמנו היום, כמו הרב מרדכי שטרנברג מהר המור, הרב רא"ם הכהן מעתניאל ועוד רבים וגדולים שפשוט פספסנו וכנראה נמשיך לפספס. אז איך זה קורה?
כמה שהשאלה קשה ככה התשובה פשוטה, אם כי קשה לא פחות. החלוקה המגזרית בעם ישראל מצמצמת לא רק את כוחנו באחדותנו אלא אף את כוחנו בתורתנו. לכל מגזר יש את הגדולים שלו, הפוסקים שלו וראשי הישיבות שלו. אוי - שלא לומר אבוי - למי שייתפס כשהוא מתייעץ, לומד, שואל דבר ה', מגדול של מגזר אחר. בטח הוא נשרף, או לחילופין נהיה ציוני. הלחילופין, אגב, סביר יותר שיקרה.
בלי להיכנס למה שמפלג או מאחד אותנו בהשקפת העולם, התורה והארץ, אסור לנו לקבל את החלוקה הזאת כמובנת מאליה. כל המחיצות והמחלוקות אמורות ליפול כשמי מאיתנו, מכל מגזר שיהיה, ירגיש בנוח להשתתף בשיעור של רב מהמגזר השני או לשמוע ועד מהמשפיע של המגזר השלישי. באותה מידה שיש גדולים וטובים בכל המגזרים, ככה חבל שאנחנו לא מנצלים אותם. ותעזבו לרגע את הרווח האישי, יש לכם מושג באיזה הפסד מדובר?
דמיינו לעצמכם שיום אחד נתלהט בשיעור כללי של אחד מרבני השומרון בישיבה חרדית, ולמחרת נתחזק בוועד של משגיח חרדי במכינה קדם־צבאית. תקראו לי תמים, תקראו לי מנותק, אבל אני רוצה להאמין שיום אחד זה יקרה. אסור, פשוט אסור לנו לתת לגדולים שבינינו להישאר בינינו.
דרוש שילוב יתרונות על־מגזרי
בשנתיים האחרונות, בכובעי ככתב השטח של עיתון 'משפחה', הגעתי למקומות שלא ביקרתי בהם מעולם. חלקם אפילו לא ידעתי שהם קיימים. מאתרי השומרון בואכה אריאל ועד מזבח יהושע במורדות הר עיבל, מיישובי גוש שילה בבנימין ועד גבעות הטרשים בגוש עציון והרי חברון. נדהמתי מהכנסת האורחים הנדירה, ממאור הפנים והחיוך שלא מש לרגע מכל מי שפגשתי. ומה שבעיקר הדהים אותי הוא העובדה שמדובר במקומות שהם לא הרצליה פיתוח ואפילו לא זכרון יעקב, בלשון המעטה. מדובר במקומות שניצבים ביומיום מול גורמים עוינים ועם גורמי ממשלה ואכיפה שלרוב מנותקים ואטומים, וזה עוד בלי להזכיר את ההתיישבות הצעירה אשר מתמודדת בגבורה עם תשתיות בסיסיות לוקות בחסר. ועדיין, הייתי יוצא מכל מקום כזה בתחושה שאנחנו, כולנו, המגזר החרדי שממנו אני בא כמו גם המגזר הדתי־לאומי – מפסידים זה את תורתו של זה. זה את מידותיו של זה. כמה טוב וכמה נעים אם היינו מנסים לעשות איזה שילוב יתרונות על־מגזרי.
איך אמרה לי תושבת באחד מיישובי גוש שילה? "אנחנו לא מבקשים מהחרדים להתגורר פה כי אנחנו מבינים שזה לא משהו שיש לו היתכנות. אנחנו כן מבקשים שלכל הפחות יגיעו לסייר, לבקר, לחוש את טביעות האצבע של האבות והנביאים שחיו ופעלו במקום הזה. וגם, על הדרך, להבין מה אנחנו רוצים ולמה אנחנו מוסרים את נפשנו על יישוב ארץ ישראל". היא צודקת. וכפי שהבנתי, מטרת הצימרים הרבים הפרושים ביישובים – פרט לפרנסה גרידא - היא לשמש אכסניה לאורחים המבקשים ליהנות מנוף בראשיתי, אוויר צלול, אווירה מדהימה ולא פחות חשוב – קירוב לבבות ואהבת כל יהודי.
מודה, אין לי את הכלים לקבוע מה קדם למה, האם הבדלנות המגזרית הרחיקה מאיתנו את הגדולים או שמא הריחוק מהגדולים הוא שהביא לניתוק המגזרי. והאמת? זה לא ממש משנה. כלומר, ממש לא משנה. כך או כך, יש לי את האומץ להגיד: אנחנו מפסידים! ואל תזלזלו, זה לא בא ברגל.
"משמת הרב יהושע זצ"ל בטלה ענווה, בטלה יראת חטא, בטלה התמדה ובטל מאור פנים. איש ענק הילך בינינו מדור הנפילים. אשרינו ואשרי חלקנו שזכינו למעט מאורו. חבל על דאבדין ולא משתכחין", חתם סמוטריץ' את הספדו. וברשותכם אחתום באחד משלי: חבל על דאבדין במותם שהיו לא משתכחין בחייהם.
הכותב הוא כתב השטח בעיתון משפחה. לתגובות:Yonatan.birnboim@gmail.com