לא פעם אני יוצא מבית המדרש הזה עם שאלות שהולכות איתי כל השבוע ומחייבות אותי לברר באמת, קודם כול לעצמי, בלי לטייח ובלי לשוב אל הסיסמאות השחוקות שהבאתי באמתחתי. לפתוח מחדש, לאוורר, לחדש ולהתחדש. יש ששאלות עלולות להחליש ולערער, אבל בחלל בית המדרש נסוכה יראת שמיים וגם השאלות הקשות ביותר נשאלות מהמקום הזה, בכנות, בישרות ובקשב
הפמיניזם הקדוש
יש פמיניזם קדוש, כזה שלא מתאפיין בפריצת גדרי ההלכה או הנדוס מחדש של מבנה המשפחה, והוא היה כאן מאז ומעולם. קשה להצביע מתי זה התחיל, אולי הייתה זו מרים שהכריעה שלפעמים הנשיות צריכה להוביל, וזה יקרה במקום שבו הגבריות ממהרת להתייאש. הפמיניזם הקדוש מחה את מחאתו כשאביה של מרים עזב את אמה כדי לא להביא עוד ילדים אל התופת הזאת שבה זורקים ילדים ליאור. ההיגיון היה בצד שלו, מוכרחים להודות, הניתוח הגברי של המציאות העגומה היה מדויק מתחילה ועד סוף – מה פתאום ללדת ילד שיירצח בהיוולדו? נכון, פרעה גזר רק על הגברים, אבל ברור מה יעלה בגורלן של נשים כשלא יישארו עוד גברים בני עמן. מי מביא חיים לעולם כשהסטטיסטיקה חד משמעית – חמישים אחוז סיכויי אבדון וחמישים אחוז סיכויי התבלבלות? ההיגיון הגברי הכריע לנהוג בתבונה ולוותר. עמרם בראש, ואחריו כל הגברים בני דורו.
רק האינטואיציה הנשית, שלא מיישרת קו עם אף מחלקה לסטטיסטיקה, בחרה בחיים. הפמיניזם הקדוש התחיל במרים שהרימה את נס המרד אל מול החשיבה הגברית המפוכחת, המשיך אצל כל נשות ישראל שבמשך השעבוד הארוך לא ויתרו על ההמשכיות, על האהבה ועל הזוגיות, והגיע לשיאו בחטא העגל. שם, ברגעי החולשה שפשטו להם בעזרת הגברים, עמדו הנשים איתן ופשוט לקחו צד, הצד הנכון יש לומר, וסירבו לקחת חלק בסגידה לאלוהים חדשים מעשה ידי אדם. הפמיניזם הקדוש הזה זכה למקום של כבוד במשכן, בדמות המראות הצובאות. הפמיניזם הקדוש פושט ולובש צורה לאורך הדורות, ואולי, בשל העובדה ששכרן של הנשים על הסירוב לעגל היה כוח התחדשות לעתיד לבוא - דווקא בדורות שלנו גם הפמיניזם הקדוש גואה מופיע ביתר שאת.
האישה והסטנדר
הפמיניזם הקדוש דבק גם בתורה ומבקש ללמוד בדרכו שלו, לא כדי להוכיח, לא כדי להשתוות, לא כדי להתחרות, רק בשביל לזכות לשמוע דבר ה', בפשטות. כבר יותר מדור שבצד הישיבות לגברים צומחות בכל מקום מדרשות לנשים, כאלו שמאפשרות ללמוד, להתפתח ולהעמיק בעבודת ה'. יש מדרשות שמיועדות לבוגרות שמינית או לבוגרות שירות. יש שמיועדות לנשים מבוגרות, לעיתים פנסיונריות, שחפצות ביום לימוד שמקרין טוב על כל השבוע. ויש, ובעיניי זו אחת הבשורות החשובות, יש בתי מדרש לנשים צעירות שכבר עובדות, רווקות ונשואות.
כולנו מכירים את התופעה הזאת בקרב בוגרי ישיבות ובוגרות מדרשה – השנים חולפות, מתרחקים מבית המדרש, מתרחקים מהאווירה. לפעמים שנות הרווקות שמעכבות את החוויה הזוגית של שולחן השבת והחג מקשות גם הן, ואיכשהו בניגוד לכל מה שחלמו עבודת ה' נשחקת וכבר לא מאירה את החיים.
עד לפני כמה שנים לא היה לזה מענה. היום, לשמחתי, במקומות שונים בארץ צומחים בתי מדרש שנועדו בדיוק לקהל היעד הזה, ודווקא במקומות הללו התורה מתגלה יותר כתורת חיים.
בלכתך
אשתף אתכם בבית מדרש אחד שכזה, בוודאי ישנם עוד רבים, כדי לטעום קצת מבפנים את הטעם המתוק הזה. לפני ארבע שנים בדיוק, בחודש אדר, הקימו חבורת נשים בשנות העשרים והשלושים לחייהן את בית המדרש 'בלכתך' בפתח תקווה. 'בלכתֵך', בלשון נקבה, לא 'בלכתךָ'. נפלה בחלקי הזכות להיות שותף בו מאז היווסדו יחד עם הרב רונן טמיר, ואיתנו מלמדים ומלמדות רבים לאורך השנים. המשתתפות עוסקות בקשת מקצועות, מדע והוראה, מחשבים ועבודה סוציאלית, אדריכלות, ראיית חשבון, מחקר, תקשורת ומה לא. העושר הזה, כמו גם השלב הבשל בחייהן, גורם ללימוד להיות עמוק יותר ומדויק יותר.
במדרשות לבנות העשרה בולט היתרון של תמימות שמוכנה לקבל הכול ולחלום, אבל בבית המדרש 'בלכתך', בצד הענווה והקשב (שמדהימים אותי לפרקים), יש גם אומץ לשאול שאלות נוקבות, לברר עד הקצה איך התורה נוגעת בכל פינות החיים. מה יש לה לומר על אתגרי החיים, מה יש לה לומר על הרווקוּת, על ראשיתו של בניין בית, על כוחות החיים, על סוגיות ציבוריות שעל הפרק, על רגעי החסד ועל רגעי השבר. הלימוד רציני ומעמיק, אבל זו לא עמקות של כובד מעיק, זו עמקות של חדוות יצירה. לא פעם אני יוצא מבית המדרש עם שאלות שהולכות איתי כל השבוע ומחייבות אותי לברר באמת, קודם כול לעצמי, בלי לטייח ובלי לשוב אל הסיסמאות השחוקות שהבאתי באמתחתי. לפתוח מחדש, לאוורר, לחדש ולהתחדש. יש ששאלות עלולות להחליש ולערער, אבל בחלל בית המדרש נסוכה יראת שמיים וגם השאלות הקשות ביותר נשאלות מהמקום הזה, בכנות, בישרות ובקשב.
וכמו בפיוט ההוא, אילו היה לי כוח הייתי יוצא לשוק, הייתי מכריז ואומר: יש תורה משמחת, יש לה מה לומר לכם. אבל אין לי כוח, ואני בעיקר מתבייש לצעוק בשוק, אבל כתבתי, בשקט. לפחות זה.
הפמיניזם הלא קדוש
אחרי כל הביקורות שנאמרו, לא פעם בצדק, על התנועה הפמיניסטית ומה שחוללה בעולם, צריך גם לומר תודה. כי אחרי שבוררים את הבר מן התבן מגלים שחלק מתיקון עולם נעשה על ידי הפמיניזם. מי שמתגעגע לימים שבהם האישה הייתה בורה שלא למדה דבר, ומי שמתגעגע לימים שבהם גבר שלט באשתו, לעיתים בנשותיו, ללא עוררין, בוודאי לא יסכים איתי. גם ממוכן, הוא המן על פי חז"ל, שיעץ לאחשוורוש לחוקק את החוק "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו", בוודאי לא יתלהב מהרעיון. אבל עם יד על הלב, הרבה טוב צמח מהמהפכה הזאת, הרבה ברכה לעולם. ונכון, עוד נצטרך לעבור כמה מסעות עד שקלקולים שאירעו בלהט המהפכה יתוקנו, ועד שהנשיות כמו גם הגבריות ימצאו את תפקידן המדויק עלי אדמות. אבל בצד כל אלה העולם הולך ומשתחרר מקללת "והוא ימשול בך", אורה של הלבנה שב אליה, וממש כפי שלימדו חז"ל לאחר סירובן של הנשים להשתתף באסון העגל, זכו הנשים להבטחה שכמו הלבנה הן עתידות להתחדש. וכמו הלבנה הן זקוקות גם לאור החמה.
וכשתירגע מלחמת המינים, יתברר שזקוקים לשניהם. איש זקוק לאישה. אישה זקוקה לאיש. איש ואישה במלוא כוחם, במלוא כישרונם והדרם. כך נראה תיקון עולם.
לתגובות:liorangelman@gmail.com