לפני שמונה שנים וחצי, ערב בחירת הרבנים הראשיים לישראל, יצאתי לבדוק באילו תעודות הסמכה רלוונטיות מחזיקים המתמודדים על התפקיד ובאיזו דרך זכו בהן. הממצאים שפרסמתי ב־ynet, 48 שעות לפני יום הבוחר, היו די מביכים.
רק מחצית מהמתמודדים בבחירות תשע"ג עברו בחינות מסודרות בכתב, ואילו השאר בחרו בדרך הקצרה (שבינתיים נפסלה) ונבחנו בעל פה או לא נבחנו כלל. מבין ארבעת המתמודדים דאז, שהיו בני רבנים ראשיים לשעבר, רק הרב דוד לאו עבר את כל הבחינות בכתב. בנוסף אליו, מתוך כלל המועמדים, רק הרב ציון בוארון, הרב דוד סתיו, הרב אליעזר איגרא והרב אליהו אברג'ל עברו את המסלול הארוך, המלא והמפרך.
אבל עם כל הכבוד לממצאים על שיטת ההסמכה הבעייתית, שככלות הכול הייתה מותרת אז (ובעיני רבים גם לגיטימית), יותר עניינה אותי השאלה באיזה סוג תעודה הם מחזיקים - וגם כאן הנתונים עוררו אי נחת. אף שהרבנים הראשיים מתמנים באופן אוטומטי גם לדיינים בבית הדין הגדול לערעורים ואחד מהם, ברוטציה, מכהן כנשיאו, הם אינם מחויבים להיות בעלי תואר 'ידין ידין' המכשיר אותם לכהן כדיינים אלא די להם בהסמכת 'יורה יורה' לרבנות שהיא בדרגה נמוכה יותר. כפי שפרסמתי אז, רק הרבנים בוארון, סתיו, איגרא ואברג'ל החזיקו בכושר לדיינות, ואילו ששת המועמדים האחרים לא הוסמכו לכך. למעשה, שני הרבנים הראשיים המכהנים כיום, כמו גם רבים מקודמיהם, יושבים מדי שבוע בראשות הרכבים שעוסקים בדיני משפחה וממון בלי שהוכיחו באופן רשמי את שליטתם בחושן משפט ובאבן העזר. ומכיוון שמדובר בנושאי משרה שיפוטית בערכאה ממלכתית, דומה הדבר למצב אבסורדי דמיוני שבו נשיא בית המשפט העליון יהיה אדם חסר הסמכה ותואר אקדמי בתחום המשפט.
הסמכה לדיינות כדרישת סף
השבוע אישרה ועדת השרים לחקיקה את הצעתו של חבר הכנסת משה טור־פז (יש עתיד) לתיקון חוק הרבנות הראשית, אשר מבקשת לקבוע, בין היתר, כי תעודת 'ידין ידין' תהיה מעתה תנאי סף להתמודדות על תפקיד הרב הראשי לישראל. המהלך מעוגן בהסכמים שנחתמו ערב הקמת הממשלה באופן המחייב את כל סיעות הקואליציה לתמוך בו, מה שמבטיח כמעט בוודאות כי ההצעה תאושר סופית במליאת הכנסת בחודשים הקרובים. באופוזיציה בקושי הגיבו להתנעת המהלך, שכן רפורמת הגיור של השר לשירותי דת מתן כהנא, שאושרה על ידי השרים באותה ישיבה, גנבה את ההצגה ומשכה אליה את רוב תשומת הלב וגם את האש. אבל ברור לכול שזה רק עניין של זמן עד שהמפלגות החרדיות וגם הציונות הדתית יכריזו מלחמה נגד התיקון לחוק הרבנות, ויהפכו אותו לסמל נוסף של רמיסת הסטטוס־קוו בסוגיות דת ומדינה על ידי ממשלת בנט־לפיד.
טור־פז, כך נראה, עשה את הדבר הנכון והמתבקש כאשר העלה את תנאי הסף להגשת מועמדות לתפקיד. הרב ד"ר רצון ערוסי, רבה של קריית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית, הודה בשיחה עם 'בשבע' כי "ברמה העקרונית, מי שאמור לשמש נשיא בית הדין הרבני הגדול צריך להיות עם כושר דיינות" וכי "אין דבר יותר צודק מכך". ועם זאת, הרב המשפטן מסתייג מעט מהמהלך בטענה כי שינוי הנוהג שקיים מדורי דורות ברבנות הארצית והמקומית, לפיו המרא דאתרא משמש גם כראש אבות בתי הדין גם כשלא הוסמך לדיינות, ייתפס כזלזול במנהג וכ"הטלת לעז בראשונים". לדבריו, "אם רוצים לשנות - צריך לעשות את זה בצורה מאוד מדורגת, בשום שכל". הרב ערוסי מעריך כי חלק מחבריו ברבנות יתנגדו להצעה בגלל סיבה נוספת - חשד שהדרישה החדשה נועדה רק "לסלול דרך לבעלי כושר לדיינות שדעותיהם הרבניות אינן מקובלות. לצערי הרב זה משהו שצריך לקחת אותו בחשבון", אמר.
טור־פז הוא אומנם מחוקק טרי, פחות משנה נטו בכנסת, אבל כבר הספיק להשתפשף ולהפוך לפוליטיקאי מתוחכם. דברי ההסבר הנלווים להצעה, כמו גם אמירות מפורשות שלו בקולו, מוכיחים כי כפי שרמז הרב ערוסי - מטרת המהלך אינה רק להעלות את הרף לרבנים אלא גם לקדם את בחירתם של מועמדים המזוהים כליברלים ולבלום את מתחריהם שלא הוסמכו לדיינות. כך למשל, הוא מבקש לסתום את מה שהוא רואה כפרצה בחוק הקיים ולבטל את האפשרות של רב להיבחר ללא הסמכה רשמית לרבנות אם מועצת הרבנות הראשית קבעה שהוא "גדול בתורה". בבורסת המועמדים עדיין לא נפתח המסחר, אבל מלבד הרב סתיו – כמעט כל הרבנים ששמותיהם כבר מרחפים בחלל האוויר אינם עומד בקריטריון החדש.
מי ומי הבוחרים
ואולם השינוי המשמעותי ובעל הפוטנציאל הגדול ביותר להכריע את זהות הרבנים הראשיים הבאים מתוכנן בהרכב הגוף שבוחר אותם. כיום הוא מונה 150 איש, 80 מהם רבנים ו־70 נציגי ציבור. חבר הכנסת טור־פז מבקש להפר את האיזון העדין, שלמרות המחלוקות נשמר כבר עשרות שנים, ולקצץ בכמעט 40 אחוזים את מספר הרבנים בגוף הבוחר. התוצאה: המחנה הדתי יצטמצם ל־50 איש בלבד, ואילו באגף נציגי הציבור לא יהיה שינוי מספרי. הוא ימשיך לעמוד על 70 וייהנה מיתרון מובהק. זאת ועוד: מספר הרבנים שימונו לאסיפה הבוחרת בידי השר לשירותי דת יעלה מ־10 ל־16 (34 החברים האחרים משובצים בה באופן אוטומטי לפי התפקיד והוותק שלהם). גם מחנה נציגי הציבור יהונדס היטב לטובת המועמדים הליברלים ויהפוך לחילוני יותר: מהרשימה ייגרעו 14 ראשי מועצות דתיות שהיו בה עד היום ונחשבו למאחז נוסף של האגף הרבני. את מקומם יתפסו 12 פוליטיקאים (במקום שבעה), נציגי האוניברסיטאות והסטודנטים, ראשי המוסדות הלאומיים, יו"ר ההסתדרות ואחרים, וגם לפחות 30 נשים שישוריינו בה בחוק.
אז מי באמת ראוי שיבחר את הרבנים הראשיים? רק אנשי תורה, המומחים לדבר, או גם נציגי הציבור הרחב, אשר צורך את שירותי הדת שהם מספקים? לפני כ־30 שנה סקר עו"ד פרופ' אביעד הכהן, אז משפטן צעיר בתחילת דרכו המקצועית וכיום נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ומומחה ליחסי דת ומדינה, את הדילמות והעמדות בנושא לאורך ההיסטוריה של הרבנות הראשית. במאמר שפרסם בספר היובל במלאות 70 שנה להיווסדה, תיאר הכהן ויכוח שהתעורר בתחילת ימיה על הרכב הגוף הבוחר. "מחד גיסא, היה קיים רצון לשתף בו גם אנשים שאינם רבנים, כדי שייראה כמייצג חלק גדול יותר של האוכלוסייה", כתב, "ומאידך גיסא, היה רצון לשמר את ייחודו של המוסד כמוסד רוחני־תורני עליון, שבוחריו ונבחריו כולם רבנים".
"עמדתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק בפולמוס זה הייתה ברורה", תיאר הכהן את התהוות המצב הקיים. "מייסד הרבנות תמך בגישה שרק רבנים צריכים להשתתף בגוף הבוחר, וקיווה שעל ידי כך יישמר מעמדו העצמאי האוטונומי של המוסד כך שלא יהיה כפוף ללחצים פוליטיים ואחרים. נציגי הקהילות הציעו אסיפת בחירות שתורכב מ־60 אנשי ציבור ו־20 רבנים, וזאת על פי המסורת שהייתה נהוגה בעניין זה בבחירת החכם באשי. מנגד, הפעילה ממשלת המנדט לחץ על הקמת גוף בוחר שיהיו בו גם נציגי ציבור. בסופו של דבר התקבלה פשרה. הגוף הבוחר הראשון מנה 68 רבנים (שני שלישים מכלל חברי הגוף הבוחר) ו־34 (שליש) היו נציגי ציבור שאינם רבנים". בהמשך הורכב גוף מצומצם יותר והיחס השתנה ל־60 אחוזים רבנים ו־40 אחוזים נציגי ציבור, הסדר שנמשך גם בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה ונשמר גם בהרחבתה של האסיפה הבוחרת מחדש בשנת תשכ"ג. המצב הקיים כיום נקבע בתשל"ב - 150 חברים שרק 80 מתוכם, 53 אחוזים בלבד, הם רבנים.
כבר בימיה הראשונים של הרבנות עלתה במלוא חריפותה שאלת השתתפותם של אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות בגוף הבוחר. נציגי החילונים טענו כי לא ייתכן שגוף המתיימר לפסוק לכלל הציבור ייבחר רק על ידי נציגים של חלקו. בנוסף לכך הם תבעו כי לצד מועצת הרבנות הראשית יכהנו שלושה יועצים שאינם שומרי מצוות, כפי שאכן קרה לאחר הבחירות הראשונות. פרופ' הכהן מתאר במאמרו "דילמה לא פשוטה" שבפניה ניצב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שמצד אחד ביקש שהרבנות תזכה ללגיטימציה בציבור הכללי ומצד שני חשש כי שילוב חילונים בבחירת הרבנים ישחק לידי החרדים הקנאים שלחמו בה.
לעומת זאת, דווקא בשאלת השתתפותן של נשים בגוף הבוחר לא הייתה מחלוקת בין הרב קוק לחילונים, ובהסכם שגיבש הוועד הלאומי נקבע כי הן לא ייכללו בו. אלא שכעבור עשרות שנים, עם התגברות המודעות לעניין שוויון זכויות בין נשים לגברים בחברה הישראלית, עלתה שאלת כשירותן להיות חברות בגוף שבוחר את הרבנים הראשיים, והעניין הגיע לדיון משפטי בהקשר לבחירת רבה של תל אביב. הרבנים הראשיים דאז הכריזו כי לא יכירו בסמכותו של רב שייבחר על ידי אסיפה הכוללת נשים, ובעקבות זאת קבעה מועצת העיר שיהיו בה גברים בלבד. בית המשפט פסק כי שיקול הפוסל אישה באשר היא אישה מלכהן כחברה באסיפה הבוחרת סותר את עיקרון השוויון, ולפיכך דין החלטה המבוססת עליו להיבטל מעיקרה. "לאור פסק דין זה נכללו נשים בגוף הבוחר את רבני העיר תל אביב", סיכם הכהן, "ולאחר זמן לא רב אף השתתפו שתי נשים באסיפה שבחרה את הרבנים הראשיים לישראל בשנת תשנ"ג".
חילונים בגוף הבוחר
ובחזרה לימינו. הרב ד"ר רצון ערוסי סבור כי העמדה העקרונית העולה מעיון במקורות התלמוד היא שהסנהדרין קובע רק למי יש את הכושר הרבני והתורני הדרוש כדי לשמש כמנהיג רוחני, אך בסופו של דבר "שואלים את השטח שלמטה, את בני האדם הנזקקים לשירותיו" את מי למנות. "לפי הדברים האלה, אילו היינו אתה ואני מרכיבים גוף בוחר, הוא היה מורכב מאותם אנשים דתיים ומסורתיים שנזקקים לרב", אמר. "אבל אדם שלחלוטין איננו יודע מה זה רב אלא רק שמע אותו פעם באיזשהו טקס או בבית האבל - מה לו ולכל העניין הזה?"
ואולם למרות העמדה העקרונית הזאת, הרב ערוסי מסכים כי מאחר שהחוק בישראל מחייב אף אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות לצרוך שירותי דת, למשל בנישואין וגירושין, נכון לשתף גם אותם בקבלת ההחלטות. "יש להרחיב את המעגל כך שלא יהיו בו רק אלה שמתפללים בבית הכנסת, אלא גם ציבור מסורתי וכללי - אבל לא אנטי־דתי", אמר. "יש להם בהחלט מה לומר על רב".
ועם זאת, ההרכב הקיים של הגוף הבוחר אינו מקובל עליו, אך הוא היה מתקן אותו דווקא בכיוון ההפוך מזה של חבר הכנסת טור־פז. "המבנה של היום הוא מעוות משום שהוא משעבד את הרב לפוליטיקאים", הסביר. "כל קול הוא משמעותי, ואז מספיק שיהיו רק כמה גורמים מועטים כאלה כדי להטות את הכף. במצב הזה מועמד לרבנות צריך לחזר אחר חברי כנסת וראשי ערים, שהם גורמים פוליטיים מובהקים שיודעים בדיוק מה הם רוצים. לפעמים הם דורשים ממנו דברים שלא הולמים את הרבנות. לצערנו זה לא השתנה כבר עשרות שנים".
יוזם ההצעה לשינוי הגוף הבוחר, חבר הכנסת משה טור־פז, אומר כי האפשרות להדרת חילונים מבחירת הרבנים, כפי שהיא מתבטאת בסקירה של פרופ' הכהן ובדברי הרב ערוסי, "נואלת" בעיניו. "המחשבה הזאת שאם מדברים על פינוי בתי הזיקוק בחיפה אז רק תושבי חיפה והקריות צריכים להיות שותפים וכשאנחנו דנים באתרי ארכיאולוגיה ביהודה ושומרון רק תושבי יהודה ושומרון יצביעו - זה לא דמוקרטיה", טען. "אי אפשר לעבוד ככה. אנחנו מדינה, לא דמוקרטיה אזורית". לדבריו, "בכנסת ישראל החרדים מחליטים גם על נושאים שקשורים ללהט"בים, הערבים על הקמת מקוואות והחילונים על הרבנות. כולם מצביעים על הכול".
טור־פז הוסיף כי גם לפי השיטה השנייה, היה נכון יותר להדיר דווקא את החרדים מההליך - ולא את החילונים או המסורתיים. "הרי החברה החרדית, שהיא 13 אחוזים מהציבור הכללי בישראל, לא מצייתת לפסקי הרבנות, וברובה גם לא צורכת את שירותי הדת ברבנות, כי יש לה שירותים עצמאיים", ניתח. "החילונים האדוקים, עוד מיעוט של בערך 13 אחוזים - גם אותם זה לא מעניין. באמצע נמצאים הציונים־דתיים כולם והמסורתיים, שהם רוב הציבור בישראל, ואלה היחידים שאכפת להם משירותי הדת. אז אם כבר היינו עושים בחירות לרבנות ממי שצורך אותה, היינו נשארים בערך עם 75 אחוזים מהיהודים בישראל, שהם ברובם חילונים ומסורתיים ומיעוטם דתיים שמשתמשים בשירותי הרבנות".
הח"כ מיש עתיד לא מסתיר את המוטיבציה שמאחורי הצעת החוק שלו. "בעשרות השנים האחרונות נבחרים רבנים ראשיים על סמך דילים פוליטיים שכוללים רק את החברה החרדית", טען. "חלק גדול מהרבנים האלה או שלא מדברים אל החברה הישראלית ברובה או שלא רואים אותה מול עיניהם. החוק שלי בא לתת יותר ייצוג לחלקים רחבים בעם - למשל ל־350 אלף סטודנטים, לארגוני נשים - כי הרי במקרים רבים בתי הדין הרבניים דנים נשים - ועוד. יש היגיון בפתיחת השורות הזאת, יש היגיון לכך שהרבנות הראשית תהיה יותר קשובה, יותר מחוברת, יותר רואה את הציבור בישראל".
"הרבנים הראשיים צריכים להיות אנשים שכשהם קמים בבוקר הם לא רואים רק אנשים כמותם", סיכם טור־פז. "הם צריכים להכיר חילונים, הם צריכים להכיר דתיים, הם צריכים להכיר חרדים והם צריכים להכיר מסורתיים. הפסיקות שלהם צריכות להיות קשובות לציבור הישראלי, השירותים שלהם צריכים להתאים לכלל אזרחי המדינה. הם צריכים להיות אנשים מאירי פנים, יראי שמיים, כמובן ברי הכי, אנשים שלמדו ושנו ושימשו - אבל גם כאלה שיש להם יכולת לדבר אל כל החברה בישראל".
אז את ועדת השרים לחקיקה הצעת החוק המדוברת כבר צלחה השבוע, אבל הדרך לאישורה הסופי עוד ארוכה – והיא עוברת אצל מתן כהנא. בקרוב צפוי השר לשירותי דת להניח על שולחן הכנסת הצעה ממשלתית משלו בנושא, מן הסתם מרוככת יותר, שתקודם בצמוד לזו של חבר הכנסת משה טור־פז ובתיאום עמו, ותוביל את המהלך כולו לקראת הבחירות באב תשפ"ג. אלא שלפני גיבוש נוסח החוק הסופי תצטרך הקואליציה להכריע בשאלה שמעסיקה אותה מיום היוולדה, ושעל רקע הסדקים האחרונים בגוש השינוי, שנראים כתחילתה של התפוררות, הופכת לאסטרטגית ולהרת גורל: כמה עמוק אנחנו רוצים לתקוע עכשיו את האצבע בעין של החרדים.
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: