גדעון סער בוועדה לבחירת שופטים
גדעון סער בוועדה לבחירת שופטים צילום: לע"מ, ניב מוסמן

מינוי ארבעת שופטי בית המשפט העליון השבוע, הותיר טעם מר בפיהם של לא מעט מאנשי הימין האידיאולוגי, כולל בפה שלי, והכל בגלל מהלכיו של שר המשפטים גדעון סער.

סער אמנם התגאה אחרי הבחירה בכך ש"ארבעת השופטים החדשים שנבחרו לבית המשפט העליון הם מעולים שבמעולים. הם נבחרו לפי 3 אמות המידה שקבעתי: מצוינות, איזון וגיוון. מגוון של דעות, מגוון מגדרי ומגוון של עדות" – אבל אני מניח שרבים במחנה שלו, כמוני, התקשו להשתחרר מהמחשבה שניתן היה להביא לבחירת שופטים טובים יותר - גם שופטים מהימין יותר ימניים, וגם שופטים מהשמאל פחות שמאלנים.

כמיטב המסורת של חצי השנה האחרונה, חלק גדול מהארטילריה הפוליטית של הימין האופוזיציוני הופנה כלפי שרת הפנים איילת שקד. בואו ניזכר לרגע בהיסטוריה הממש ממש לא רחוקה. בדיוק לפני 5 שנים, ב-22 בפברואר 2017, התכנסה הוועדה למינוי שופטים לדיון לבחירת שופטים לבית המשפט העליון – הבחירה הראשונה בתקופת כהונתה של איילת שקד כשרת משפטים. גם אז, בדיוק כמו השבוע, עמד על הפרק מינוי ארבעה שופטים. וגם אז נדרשה עיסקה, 'דיל' בלע"ז, בין הפוליטיקאים לשופטים, בזכות החוק שאותו יזם בעבר גדעון סער בעצמו, אשר דורש רוב של שבעה מתוך תשעה חברים בוועדה למינוי שופט לעליון. לשלושת השופטים לא היתה אפשרות למנות שופטים כלבבם, אבל היתה יכולת לטרפד מינויים של שאר השותפים.

נשיאת בית המשפט העליון דאז מרים נאור ז"ל רצתה למנות את שופטת בית המשפט המחוזי ירושלים נאוה בן אור, ואת שופטת בית המשפט המחוזי תל-אביב רות רונן, שתי שופטות ליברליות. איילת שקד, שמעצם תפקידה כשרת משפטים, עמדה אז בראשות הוועדה, התנגדה לשתיהן, אבל במיוחד לרות רונן, בעיקר בגלל הסלחנות שלה כלפי מסתננים באופן לא חוקי לישראל והחלטתה להכתיב למדינה מה זה 'מידתי'. בחודש ספטמבר 2008, בהיותה שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, חייבה רונן את המדינה, לפצות בסכום של 2.7 מיליון שקל שבעה אזרחי עיראק שנכנסו שלא כדין לישראל כדי למצוא עבודה. הנימוק היה שהמדינה החזיקה אותם במעצר "למשך תקופות העולות על הסביר, וכי הם הוכיחו שהיו עצורים במשך תקופה לא מידתית. היה מקום לחקור אותם כנתיני מדינת אויב שחדרו לארץ, אולם החקירות היו צריכות להימשך תקופה מינימלית של 6 חודשים. כיוון שאין כל טענה לפיה נוצר צורך לחקור את התובעים במשך תקופה ממושכת יותר, הרי המעצר שלהם בתקופה שלאחר תום חצי השנה לא היה מידתי", ולכן על המדינה לשלם להם פיצוי בסך 300 שקל בגין כל יום (בסך הכל 3,388 ימים) של מעצר מיותר מעבר לחצי שנה, והוצאות משפט בסך 50 אלף שקל.

ולא ניתן היה להתעלם גם מכך שבעלה, איש העסקים זאב ברגמן, היה חבר בהנהלה הציבורית של אירגון השמאל הקיצוני 'הקרן החדשה לישראל'.

איילת שקד, מגובה בברית הפוליטית שלה עם לשכת עורכי הדין בראשות אפי נוה (כן, אותו אפי נוה מפרשת השופטת אתי כרייף) הטילה וטו מוחלט על מינויה של רות רונן, והנשיאה נאור ז"ל הבינה שלא תוכל למנות שופטים נוכח ה'וטו' המוחלט הזה של שקד.

מועמד נוסף באותה ועדה, הפעם דווקא מטעם לשכת עורכי הדין, היה השופט חאלד כבוב, מוסלמי אקטיביסט. מולו היה השופט ג'ורג' קרא עם ותק של חמש שנים, שעיקר התמחותו בפלילים. איילת שקד התנגדה למינויו של כבוב. במקרה הזה נוצרה קואליציה בינה לבין שופטי בית המשפט העליון בתמיכה בקרא, נגד לשכת עורכי הדין שרצו את כבוב. לשכת עורכי הדין קראה נכון את המפה, וּויתרה על דרישתה.

וכך, הצליחה איילת שקד למנוע את מינויים של רות רונן וחאלד כבוב. מנגד היא הצליחה למנות שלושה שופטים שמרנים, בדיוק כמו שרצתה מראש: דוד מינץ, יוסף אלרון ויעל וילנר. השופטים חבריה של נאור, מאד לא אהבו את ה'דיל' הזה, אבל נאלצו לבלוע את הגלולה המרה.

עיסקה לא נכונה

זה מה שהיה לפני 5 שנים. השבוע מונו רונן וכבוב לבית המשפט, בגלל ה'דיל' של שר המשפטים הנוכחי גדעון סער עם אסתר חיות.

אני מציע להאמין לדברים שאמרה איילת השבוע אחרי הוועדה, כי "לו הייתי מכהנת כיו"ר הוועדה היום, התוצאה היתה שונה. אין זה סוד שרציתי למנות שופטים אחרים בישיבה היום. הוכחתי גם קבלות בנושא הזה. יו"ר הוועדה שר המשפטים הוביל קו אחר, אבל עמד על עקרון האיזון החשוב ועל כך שיהיו שני מועמדים לכל צד". ברגע ששר המשפטים סער החליט לחבור מראש לעיסקה עם הנשיאה חיות, ולא עם שני אנשי הימין האחרים בוועדה, השרה איילת שקד וח"כ שמחה רוטמן, שוב לא היתה להתנגדות שלהם שום משמעות: הם נשארו שני בודדים מתוך תשעת חברי הוועדה.

אם גדעון סער היה פועל לגבש כוח ימני בוועדה יחד עם שקד ורוטמן, ואז בא לנשיאה חיות עם כוח ימני מלוכד, ניתן היה להביא להישג טוב יותר בוועדה, למשל מינוי שופטים כמו פרופ' דוד האן או חגי ויניצקי (למרות ה'וטו' שהנשיאה חיות הטילה על בחירתו). אבל סער החליט מראש שהוא רוצה את שטייניץ וכשר, ואף אחד לא הצליח להזיז אותו מעמדתו.

בסביבתו של גדעון סער ניסו השבוע 'למכור' שתי נחמות קטנות יש במינויים השבוע: לרות רונן נותרו רק 10 שנים לכהונה, ולא 15 שנים אם היתה נבחרת לפני 5 שנים. מקורבי סער מתעלמים במכוון מכך, שגם ב-10 שנים אפשר לגרום נזקים כבדים מכס בית המשפט העליון.

והנחמה-פורתא השניה: מנענו מינוי הרבה יותר גרוע, של השופט יגאל מרזל, דתל"ש המזוהה עם השמאל, אהרון ברק מס' 2, שאם היה נבחר היה מגיע בעוד מספר שנים, על פי שיטת ה'סניוריטי' (בחירת השופט הוותיק ביותר) להיות נשיא בית המשפט העליונה. לפחות הסכנה הזו הוסרה כעת.

"אין לגדעון בעיה שיש בעליון שופטת אחת כמו רות רונן", אמר לי השבוע אחד ממקורבי סער. "אם היו 3 רות רונן – אז היתה בעיה אמיתית". ואני עדיין סבור שעדיף שלא תהיה אפילו רות רונן אחת. לא בגלל הכישורים והניסיון שיש לה למכביר – רק בגלל השקפת העולם הפרוגרסיבית שלה. את המינוי שלה חייבים לקבל בכבדהו, והמון המון המון חשדהו. הבחירה השבוע בוודאי לא תגביר את האמון בבית המשפט העליון, והאמון שניתן בשופטת רונן ירוד מלכתחילה. כל פסק שלה בנושא שנוי במחלוקת יהיה חשוד מראש כנובע לא מאובייקטיביות שיפוטית אלא מהשקפת עולמה הפרוגרסיבית-שמאלנית-ליברלית – אלא אם הוכח ההיפך. אם באופן לא צפוי היא תפתיע לטובה, לא אהסס להתחרט בפומבי על מה שכתבתי כאן.

בן הזוג לא קובע

גם שני השופטים שנבחרו מצד ימין של הקשת הפוליטית, גילה כנפי-שטייניץ ויחיאל כשר, הם די 'חתול בשק'. השניים אומנם מזוהים עם הימין הפוליטי, אבל זו הנחה שלא מבוססת עד כה על הרקורד המשפטי שלהם. גילה כנפי-שטייניץ היא אמנם אשתו של ח"כ והשר לשעבר יובל שטייניץ מהליכוד, אבל ניסיון העבר מלמד שבן הזוג לא תמיד מלמד על האידיאולוגיה של בן זוגו, בעיקר כשמדובר באידיאולוגיה מעורפלת. הנשיאה לשעבר מרים נאור ז"ל, שהשבוע מלאו 30 לפטירתה בטרם עת, היתה אשתו של אריה נאור יבדל"א, מי שהיה מזכיר הממשלה הראשון בממשלתו של מנחם בגין ז"ל, שאמו אסתר רזיאל-נאור היתה אחותו של מפקד האצל דוד רזיאל, והיא עצמה היתה חברת כנסת מטעם 'חרות'.

בבחירה של שטייניץ יש דבר חיובי אחד – והוא התשובה לדברי ההבל של ח"כ אמסלם מהשבוע שעבר כלפי נשיאת בית המשפט העליון: "גברת חיות, אם היית אישה הגונה – היית מציעה לוועדה לבחירת שופטים שיהיו קצת שופטים ספרדים, חרדים ואתיופים". גילה שטייניץ היא ממוצא מזרחי שגדלה בעכו – וזו לא היתה הסיבה לבחירתה, אלא אישיותה וניסיונה השיפוטי.

אני מודע לכך שלקוראים נמאס מהנימוק 'אבל ביבי' – גם לי, אגב – אבל למי שמשוכנע שהבחירה השבוע היתה הגרועה ביותר בגלל הרכב הממשלה הנוכחית, נזכיר לו שבחודש ספטמבר 2014, בתקופת ממשלת נתניהו, עם ציפי לבני כשרת משפטים (יוזמה של נתניהו), מונו לבית המשפט העליון שני שופטים סוּפר שמאלנים, מני מזוז וענת ברון. לא היתה בחירה גרועה מזו לציבור הימני בישראל – בממשלה בראשות נתניהו. הבחירה השבוע, גרועה ככל שתהיה, בכל זאת לא מגיעה לרמה של הבחירה הגרועה ההיא.

הטור 'חמוש במקלדת' יפורסם השבת בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח'