מהעיר חרקוב שבאוקראינה יצאנו עם הרכב שלנו כבר לפני מספר ימים בעקבות החשש הגדול ממלחמה קרובה שתאיים על חיי התושבים. אשתי הייתה מאוד לחוצה ולא רצינו לסכן את הילדים שלנו.
היינו בין הבודדים שהאמינו לאיומים שפרסמו מדינות המערב. היה לי באמת קשה להשאיר הכל מאחור, המגורים, הפעילות, הקהילה היקרה לנו ובכלל.
השתדלנו לתכנן את המסע מערבה לאורך הכבישים הדרומיים יותר. עברנו מעיר לעיר. בויניצה שקלנו להישאר לתקופה. התחלנו לתכנן ולעבוד עם בית הספר היהודי של חב"ד במקום על שיר תפילה לשלום המיוחל, שם גם שהינו בימים הללו. התוכניות השתנו.
הבוקר בסביבות השעה 06:00 התעוררתי לקולות של פיצוצים מרוחקים. אחרי כמה דקות התחילו אזעקות... מיד לאחריהן התחילה כריזה המורה למצוא מסתור.
באותו רגע, הערתי את אשתי ואת הבן הגדול, לקחתי הילדים הקטנים על הידיים והורדתי אותם למקווה בחלקו התחתון של בית הספר - זה בעצם הדבר הכי קרוב למקלט.
מיד לאחר שהכנסנו את הילדים למקום בטוח, עלינו לקומה העליונה להעיר את המשפחות הנוספות המתגוררות במבנה, בתחילה לא האמינו ואמרו שזה בטח תרגיל או משהו... עודדנו אותם בכל זאת לרדת לקומה התחתונה לפחות.
אחרי כחצי שעה נשמע פיצוץ עוצמתי שהרעיד את כל מבנה בית הספר, אז כבר כולם הבינו שזה נוגע גם להם ... ניסינו את כל המספרים שפורסמו מטעם משרד החוץ אך ללא שום מענה... לאחר מספר שעות יצאנו לכיוון גבול מולדובה לאחר שהבנו שהפלישה הזו רחבה ומורכבת.
יצרנו קשר עם הרב פנחס זלצמן, רבה של מולדובה, הוא מצידו דאג לנו מיד להזמנה שתאפשר לנו את הכניסה לשטח מולדובה. כמו כן קישרנו יהודים נוספים מאומן עם הרב, כך שיוכלו גם הם להיחלץ לכיוון מולדובה.
אנחנו כעת עומדים בקשר עם השליחים הפרוסים ברחבי אוקראינה ומקווים שנוכל לשוב בקרוב ולהיפגש, בריאים ושלמים.