בחג הסוכות האחרון ישבו בסוכתה של תרצה אריאל בפרדס חנה, בין יתר האורחים, גם דוד עתיד ואהוד, בנם של
תרצה ומאיר.
דוד עתיד הוא משורר, פסיכולוג ואיש רוח, וגם, גיסו של מאיר אריאל זכרו לברכה ומי שהיה חברו לדרך שנים ארוכות, ובותו חג סוכות אחרון הוא הקריא שיר שכתב שממש הצליח לתפוס את הרגע בתיאורו את מסיבות חג הסוכות המפוארות שהיו עושים תרצה ומאיר אריאל בירקון 70 בתל אביב. בתוך כל המולת הרחוב, בועה שכביכול לא שייכת וערב קסום, שכל מי שנכח בו, לא רצה שיגמר.
דוד הקריא את השיר ואהוד ממש נזרק אחורה לאותם ערבים קסומים בירקון 70, ושאל את דוד האם אפשר להלחין, והתוצאה לפניכם, כאשר על ההפקה המוזיקלית אחראי איתי זנגי.
הבל הבלים, הבל הבלים, העלים נושרים ,הפרחים נובלים.
הרוח שב , סב על סביבותיו, והאדם חלש, וקצרים ימיו
בירקון 70 ברחוב הומה סואן,
בין גורדי שחקים, שערון ברזל
שביל עטור סיחים, שני כלבים נובחים,
דשא מרופט, מרפסת וחצר ואתה צולל אל עולם אחר
והזמן פתאום, נשימתו עוצר
בחצר סוכה, סכך של ענפים
על שולחן לבן ארבעת המינים
שם אתרוג זהוב פיטמו זוקף
ורימון בשל עסיסו נוטף
שרשרות זהב, כוסיות בורקות
ספרי תפילה ,דרש ומגילות
ענף כותנה חטאינו שוב מלבין
מאירק'ה צוחק , מחבק , מזמין
מבטו מאיר, חיוכו זוהר
והזמן פתאום, נשימתו עוצר
הבל הבלים.....
חברים זורמים, החצר נמלאת
תרצה עם מגש פרות יוצאת
ריח הגויאבה מתגלגל בפה
בין כוסות שנאפס ניחוח הקפה
משבים של בריזה מכיון הים
המולת פגישות בבית ובגן
ילדים תולים ציורים על הקירות
מאפיל הערב נדלקות נורות
וברוך כל בא כל שב וכל עובר
והזמן פתאום, נשימתו עוצר
מוזגים כוסות, מרטיבים גרונות
משהו נזכר איך שם במשמרות
על סוכת ברזל הגפן מטפס
במרכז שולחן עגול כבד מעץ
סבא סשא במבט חוגג
יין רימונים לכל דיכפין מוזג
מברך כל בן כל נכד כל חבר
והזמן פתאום, נשימתו עוצר
יורד הלילה בירקון שבעים
בין ענפי הסכך קורצים הכוכבים
ירח שט מלא כמו כוס שיכר
ויחדיו שרים בקול ניחר
בתנועה רוסית נשלף אקורדיאון
נשלפות גיטרות מכוונים גרון
לא יתם כאן הלילה לא יגמר
והזמן זורם...אך הלב זוכר