מוסר או מדיניות?

המדינאי והפילוסוף הפוליטי האיטלקי נִיקוֹלוֹ מַקְיַאוֶולִי, שפעל וחי בשלהי המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, מי שהיה, למעשה, ממניחי היסוד למדע המדינה ותורת היחסים הבינלאומיים המודרניים, מזוהה יותר מכל עם האמירה ש'פוליטיקה ומוסר לא הולכים ביחד'.

לא בטוח שזה הציטוט המדוייק. במאמר על 'מקיאווליזם', האידיאולוגיה הקרויה על שמו, במילון היסטורית המושגים של אוניברסיטת וורג'יניה, יש ציטוט שונה במקצת: "אין להגביל פעולות פוליטיות על ידי שיקולים של מוסר".

מדינת ישראל עמדה בשבוע האחרון, מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה בפני אחת הדילמות הקשות ביותר, בדיוק אותו דילמה שהציב מקיאוולי: האם להגביל פעולות פוליטיות על ידי שיקולים של מוסר. גלונים של דיו שפכו הפובליציסטים השונים בתקשורת הישראלית, במאמריהם בעד ונגד התמיכה ברוסיה או באוקראיניה. גם הממשלה, באופן טבעי, התחבטה בדיוק בשאלה שהעלה מַקְיַאוֶולִי, האם להגביל את החלטותיה המדיניות והפוליטיות על ידי שיקולים של מוסר.

אני מתקשה להיזכר בהיסטוריה הישראלית בהתלבטות כה קשה בפער שבין מדיניות ומוסר. אולי רק שאלת היחס לטבח שביצעו הטורקים בארמנים במלחמת העולם הראשונה, משתווה לדילמה הזו.

זו דילמה לא פשוטה. בשאלה לצד מי צריכה מדינת ישראל להתייצב, לצד המערב בהנהגת ארה"ב התומך באוקראינה או לצד רוסיה, או לשמור על נייטרליות קולנית? לכל טיעון שיישמע יישלף מיידית טיעון נגדי לא פחות משכנע.

חצי האי קרים כמו יהודה ושומרון

מדינת ישראל, מיום הקמתה, היא חלק מהגוש המערבי, הדמוקרטי, שמנהיגה ארצות-הברית. ישראל חייבת רבות לארצות הברית. האם זה מחייב את ישראל לתמוך אוטומטית במהלכים של הנשיא ביידן? לא בהכרח. ביידן עצמו, להזכיר, לא מוכן לשלוח את הצבא האמריקני להגנת אוקראינה, והוא מסתפק ב'סנקציות'. האמריקנים, וגם לא מעט ישראלים, מסבירים לנו אין ספור פעמים שגם בין מדינות ידידות יש לפעמים 'מחלוקות' וזה טבעי ומובן – כמו בנושא הסכם הגרעין אם איראן, למשל. אז הנה עוד מחלוקת בין שתי הידידות. הרי לא מדובר כאן בהתקפה כלפי ארצות-הברית עצמה.

ועוד שיקול של מוסר: היחסים עם רוסיה מאפשרים לצה"ל, כבר כמה שנים, לפעול בחופשיות ברחבי סוריה ולפגוע באמצעי לחימה המוברחים אליה – כאלו שיעדם להרוג אזרחים ישראלים. האם הרצון להגן על אזרחי ישראל איננו שיקול מוסרי לא פחות משהוא מדיני? האם ההגנה על חיי אזרחים ישראלים לא פחות מוסרי מלהגן על אזרחי אוקראינה?

לפני 7 שנים, באביב שנת תשע"ה, ביקרתי במוסקבה כחבר משלחת הסברה של המועצה האזורית שומרון בראשות ראש המועצה דאז גרשון מסיקה וסגנו, ראש המועצה דהיום, יוסי דגן. ביקרנו בין היתר ב'דומא' של מוסקבה, הפרלמנט המוסקבאי. (למוסקבה יש ממשלה משל עצמה, מתחת לממשלה הרוסית. משרד החוץ של ממשלת מוסקבה אחראי על כל הקשרים הבינלאומיים של העיר עם פרלמנטים בחו"ל, ועם גורמים מוניציפאליים בכל העולם). אחת הפגישות ב'דומא' של ממשלת מוסקבה היתה עם סגן שר החוץ של ממשלת מוסקבה אנדרי חיזוב, ועם יועצו של הנשיא פוטין בנושא יוצאי רוסיה בעולם ולדימיר לבדב. שנה לפני כן השתלטה רוסיה על חצי האי קרים שהיה עד אז חלק מאוקראינה, ונשיא ארה"ב ברק אובמה, עם סגנו ג'ו ביידן, הטילו במחאה עיצומים על רוסיה.

שני הבכירים הרוסים הפתיעו אותנו, בהשוואה בין חצי האי קרים – ליהודה ושומרון. בעיני המערב חצי האי קרים הוא 'שטח כבוש'. הרוסים אמרו לנו: לא 'שטח כבוש' אלא 'שטח משוחרר'. חצי האי קרים היה בריבונות רוסית בעבר. בשנת 1954, תחת שלטונו של ניקיטה חרושצ'וב האוקראיני, הועבר חצי האי משליטתה של הרפובליקה הרוסית לרפובליקה האוקראינית. כך אירע שלאחר נפילת ברית המועצות, הפכה הרפובליקה האוטונומית של קרים שבחצי האי לחלק מאוקראינה ולא מרוסיה, למורת רוחה של האוכלוסייה המקומית, שהפכה לרוסית ברובה. שנה אחרי ההשתלטות הרוסית המחודשת על קרים, 97% מהתושבים ביקשו להישאר בשלטון רוסי.

באוזניים של אזרחים ישראלים מהשומרון, הרגשנו כמו בבית. 'שטח כבוש' או 'שטח משוחרר'? התמודדות עם סנקציות? הנה בסיס לזהות אינטרסים בין שתי המדינות, ובעיקר עם המועצה האזורית שומרון.

אבל מה שאולי היה נכון לגבי חצי האי קרים, בוודאי לא נכון לגבי אוקראינה כולה. במאה ה-21, חיסולה של מדינה מוכרת חברה באו"ם לא יכול להתקבל כדבר לגיטימי. צ'כיה, אפגניסטן – כל זה שייך לעבר. כשסדאם חוסיין כבש את כוויית, ארה"ב בראש כוח בינלאומי שיחררה את המדינה מהכיבוש.

טבח באבי-יאר

נטיית הלב הטבעית של אזרחי ישראל בשבוע האחרון היתה לעם האוקראיני, הצד החלש בעימות וגם הצודק, המותקף בלא כל הצדקה. הנטיה הישראלית לתמוך במותקף הצודק, תולדת האופי המוסרי של העם היהודי, השכיחה את העובדה, שדווקא עם העם האוקראיני, יש לעם ישראל חשבון דמים ארוך שנים. מאות שנים. יהודי אוקראינה סבלו מפוגרומים ואנטישמיות גואה משך מאות שנים. האוקראינים ערכו לא פעם פרעות ביהודים. הפרעות הקשות ביותר ביהודים, מלוות במעשי אכזריות נוראים, היו גזירות ת"ח ות"ט בימי המרד בפולנים שיזם מנהיג הקוזאקים בוגדן חמלניצקי ימ"ש, שנחשב לאחד מאבות האומה האוקראינית. בין 40 ל-50 אלף יהודים נרצחו בפרעות אלו.

120 שנה אח"כ, בשנת 1768, נערכו פרעות ביהודים על ידי ההיידמקים, שהיו כנופיות של קוזאקים. החל מסוף המאה התשע עשרה נערכו פוגרומים בהשראת הממשל. ראשיתן ב"סופות בנגב", אותם פוגרומים שנערכו בחודשים אפריל-מאי 1881 ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית, בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה. אלו הפרעות שהביאו לעליה הראשונה בסידרת העליות לארץ ישראל אחרי יסוד התנועה הציונית.

ב-1919 וב-1920, במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, הייתה אוקראינה לזירת מלחמה בין כמה צבאות שונים, שכולם ערכו מעשי טבח ביהודים. לפחות 50,000 (100,000 נחשב למספר סביר) יהודים נרצחו, ורבים נאנסו ועונו, בפוגרומים שנערכו בתקופת סימון פטליורה, נשיאה האחרון של הרפובליקה העממית של אוקראינה, הישות המדינית האוקראינית שהוקמה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה וקרסה תוך זמן קצר.

במלחמת העולם השניה, כשהעם היהודי עמד נדהם מול 'העולם' – ארה"ב, אם לדייק - שהעדיף שיקולים של מדיניות על פני מוסר בסירוב להפציץ את אושוויץ ולחסל את עיקר מכונת ההשמדה הנאצית, באוקראינה הכבושה בידי הנאצים רבים מהיהודים כלל לא נלקחו למחנות השמדה. הם נרצחו על אדמת אוקראינה בהמוניהם, וגופותיהם רוכזו בבורות על ידי יחידות האס-אס ומשתפי פעולה אוקראינים.

לאחר כיבוש קייב בספטמבר 1941 כונסו כל יהודי העיר ונשלחו להוצאה להורג לתוך בורות ירי שנחפרו ביער לא רחוק מן העיר. ברצח השתתפו כוחות איינזצגרופן נאצים ומשתפי פעולה מקרב האוכלוסייה המקומית האוקראינית. ב-29 וב-30 בספטמבר (ערב יום הכיפורים תש"ב) נטבחו בבאבי יאר 33,771 יהודים. במהלך השנה שלאחר מכן הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. הנאצים רצחו בבאבי יאר רבים נוספים: צוענים, חולים מבית החולים הפסיכיאטרי ע"ש פבלוב, שבויי מלחמה סובייטיים ואזרחים רבים שנרצחו בשל סיבות טריוויאליות כהפרת סדר, ועוד.

החל מיולי 1943, קיבלו חיילי ה-אס אס הוראה להעלים את כל הראיות לרצח בבאבי יאר. על מנת להעלים את הראיות, נשרפו הגופות, עבודה שבוצעה בכפייה על ידי אסירי מחנה הריכוז סִירצק, אשר כמאה מתוכם היו יהודים. עבודת הטשטוש הנאצית כה הצליחה, עד שלא נשאר זכר לקברי ההמונים בבאבי יאר, ולזמן רב לא הוקמה במקום כל אנדרטה לזכר הנרצחים.

המספר המשוער של היהודים שהושמדו על אדמת אוקראינה מגיע ל-900,000. בסוף שנות ה-90 אפשרה הגישה לארכיונים הסובייטיים אומדן מדויק יותר של אוכלוסיית היהודים לפני המלחמה כך שדיטר פוהל העריך כי 1.2 מיליון יהודים נרצחו, והערכות עדכניות יותר אף הגיעו ל-1.6 מיליון.

ב-19 בספטמבר 1961, במלאת עשרים שנים לטבח, פירסם המשורר המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו, בן לאב גרמני ולאם אוקראינית, את הפואמה "באבי יאר". את השיר חיבר לאחר ששב מסיור בקייב. הייתה זו היצירה הראשונה בברית המועצות שהביעה את הביקורת על קשר השתיקה השלטוני על השמדת יהודי ברית המועצות בכלל ויהדות אוקראינה בפרט בעת מלחמת העולם השנייה, תוך השתתפות פעילה של משתפי פעולה. הייתה זו גם הפעם הראשונה בה הופיעה השואה בשירה הסובייטית הרוסית. יבטושנקו לא מחה רק נגד הטבח עצמו, אלא הפנה אצבע מאשימה נגד שיתוף הפעולה של רוסים ואוקראינים עם השלטון הנאצי ועם האנטישמיות הכרוכה בזהות הרוסית לפני הקמת ברית המועצות.

עד כאן סקירת האנטישמיות האוקראינית. ומכאן לאיפכא-מסתברא: האם היום אוקראינה היא מדינה אנטישמית? לא יותר מגרמניה, פולין או כל מדינה אירופאית אחרת. נשיא אוקראינה הוא יהודי שמעולם לא הסתיר את זהותו היהודית, ואת הזדהותו עם מדינת ישראל.

האם ההיסטוריה האנטישמית של אוקראינה מחייבת לסלוד ממנה גם כיום? לא בהכרח. לא נשכח, אבל כן נסלח – בתנאי שלא נשכח. מדינת ישראל, להזכיר, התפייסה בתוך דור אחד עם המדינה שהיתה מוקד הנאציזם, גרמניה, בסיסמה הנכונה שטבע בן-גוריון 'יש גרמניה אחרת'. אם יש גרמניה אחרת, יש גם אוקראינה אחרת. ומדינת ישראל מחוייבת מבחינה מוסרית להתקומם מול כל מלחמה יזומה ובוודאי מכל פגיעה באוכלוסיה אזרחית חסרת ישע – באופן שלא יפגע באינטרסים שלה עצמה!

חגי הוברמן הוא עורך שבועון הציונות הדתית "מצב הרוח"