רות בנימין
רות בנימין צילום: באדיבות המצולמת

מה הייתם עונים אילו שאלו אתכם האם אתם מתגעגעים לשנת הנישואין הראשונה? טוב, זה תלוי מאוד מה קרה בה... אילו חוויות נצברו בלב השניים שהפכו לאחד, כשאחד ועוד אחד, זה תמיד יותר משניים.

זה הערך הסינרגי שסכום החלקים יתר על חלקיותם.

מאתגרת היא, השנה הראשונה, חד משמעית. זהו, מבחן התאוריה עבר ועכשיו- נהיגה מעשית… בעל ספר החינוך מלמדנו במצוה תקפ"ב: "שישמח החתן עם אשתו שנה אחת שלא ייסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לעניינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים".

הערב: כנס וירטואלי לזוגות בשנה הראשונה>>

והסברו בשרשי המצוה: "כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב עד שיבוא אצל הטבע כל מעשה אישה אחרת וכל ענייניה דרך זרות. והעובר על זה ופרש ממנה תוך שנה לעמוד זולתה ימים רבים ואפילו במחילתה ביטל עשה זה". מוסיף החינוך, שיש אומרים שבמחילתה מותר.

איך ניתן להבין את המצווה? האם זו מצווה שבין אדם לחברו, שיש לו שעבוד כלפי זולתו? אזי מועילה מחילה. ידוע הדבר – שאיש חייב לאשתו מן התורה: שאר, כסות ועונה. שארה – אלו מזונות,ואם מחלה על מזונותיה, שזו חובה ממונית של בעלה, מועילה מחילה. אולם על מצות עונה שהיא צער הגוף אין מועילה מחילה.

אישה שמחלה, אולי יש לה תועלת מכך לטווח הקצר: בעלה מרוצה מאפשרות יציאתו לענייניו, אולי גם לה תצמח תועלת מיידית מרווחים כספיים שיביא או מאיזו מעמד שיגיע אליו ע"י יציאתו מהעיר. יתכן, ששיקוליה במתן הרשות נובעים מראיית התועלת הכוללת.

הבנה נוספת בדקות היא בהבנת טבעה של האשה; לעיתים, ולא רחוקות הן, אף כשהיא מתכוונת באמת לשלוח בעלה לצרכים שמחוץ למקומם, עדיין לא ניתנה לו רשותה הפנימית. כאן מדריכה התורה להקשיב לצלילים הדקים ולהתכוונן לרצונותיה הכמוסים של אשתו. (אשר אף היא עצמה אינה תמיד מודעת לסוד שבהם ).

מתוך קשב עמוק ומשותף זה נוצרת ההתכללות זה בזו וזו בזה: "ויקרא שמם אדם ביום הבראם". ההתכללות תשקף את הרצונות של כל אחד מבני הזוג, העוברים מ"אני" ל"אנחנו". זאת תוך כדי הלמידה וההיכרות ההדדית כדי להכיר נפשותיהם ונטיותיהן: "שיקבע ציורה בליבו ותהיה כאחד מאיבריו" איזה ביטוי חזק!!! והיו לבשר אחד. לרוח אחת ולנשמה אחת.

המצווה לשמח את אשתו, כך מתברר, היא עפ"י הבנתו הבהירה של רש"י את תרגום אונקלוס: "ושימח את אשתו אשר לקח" ולא כפי שטועים לתרגם:" ושמח עם אשתו אשר לקח". (עם- יחדיו, וכאן מבורר שחובת העשייה וההקשבה הינה על האיש).

סיפור נפלא ובו מתנה גם ובעיקר לכל מי שנשוי כבר יותר משנה, מובא בספר "התורה המשמחת" של הסופר הרב יוסף אליהו על חיי הגרש"ז אויערבאך. (עמ' 44 בפרק: "נישואיו"). "התורה אומרת: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח".

הגבלת הזמן של שנה אחת נאמרה רק על אי יציאתו לצבא ועל שאר עבודות הציבור, אך "ושימח את אשתו אשר לקח" כתוב לאחר המילים "שנה אחת"! ללמדך, שהחיוב של ושימח את אשתו - הוא חוב הנמשך לכל החיים"

אחרי שנקבע בליבנו ציור בן/בת הזוג ונהיה כאדם אחד, נמשיך מתוך חפץ ושמחה, לחפש כל הזמן דרכים, הפתעות וחידושים איך לשמח זה את זו; בכך נקרב גם את הדוד והרעיה העליונים!

הערב (רביעי) עורכים כנס וירטואלי בפרויקט 'שניים בריבוע' המיזם ללימוד זוגיות מבית ערוץ 7. בנושא: 'אתגרי השנה הראשונה' בהשתתפות הרב מנחם בורשטיין - ראש מכון פועה, אפרת ואלעד צור מנהלי פרויקט בריבוע, ונטע ברודיאנסקי.

לחצו כאן להרשמה חינם>>