"אף פעם לא ידעתי לקבל, זו הפעם הראשונה שאני מקבלת," אומרת אורית סוויד תוך כדי שידיה עסוקות ביצירה. אנחנו נפגשות במסגרת פרויקט "בוקר טוב", סדנת אמנות חזותית לחולי סרטן המתקיימת בבית אורנית בפתח תקווה. בכל שנה נבחר במסגרת הסדנה, נושא ייחודי המעורר מחשבות ורגשות. לפיתוח היצירה, כל אחד מהיוצרים עובר תהליך מעמיק, קשה ואינטנסיבי של למידה טכנית ולמידה על עצמו. במהלך העבודה בסדנה, נפתחים המשתתפים, והיצירה מסייעת להם בתהליך ההתמודדות עם מחלת הסרטן, כשלצד זאת הם מפתחים מיומנויות טכניות, חשיבה ושפה אמנותית. בסיום הסדנה, מוצגות העבודות לקהל הרחב, ומתקיימים ערבי שיח מרגשים בהם מספרים היוצרים על התהליך אותו עברו. הנושא שנבחר השנה, הוא "שירה, דימוי וצליל", כאשר חלק מהיוצרים בחרו בשירים מוכרים, אולם סוויד בחרה לכתוב שיר המבטא את התמודדותה עם סרטן השד. היא בת 44, אם לארבעה. במשך שנים הקפידה להיות במעקב אצל כירורג, אך לא נשלחה לממוגרפיה. כשגילתה בעצמה גוש חשוד, נשלחה באופן בהול לבדיקות מעמיקות. "הודיעו לי שיש לי סרטן שד ושהוא נמצא רגע לפני התפשטות. קיבלתי את ההודעה יום לפני מסיבת בת המצווה של הבנות התאומות שלי. היה שוק ראשוני בקבלת ההודעה. הרופאה האונקולוגית אמרה: 'הגעת בדקה ה-99.' החלטנו כמשפחה ללכת בכל הכוח ולהילחם. מעבר לזה, קיבלתי החלטה שאני נכנסת למחלה הזאת בשמחה. הבנתי שהאופטימיות היא הדרך, היא הפתרון, היא התרופה הכי גדולה." כבעלת גן ילדים, היא נאלצה לעזוב את עבודתה, כשבנותיה הגדולות מחליפות אותה. כמעט מתחילת המחלה, היא קיבלה ליווי מעמותת עזר מציון. היא מבלה לא מעט בבית אורנית שמפעילה העמותה בפתח תקווה ושמציע לחולים מגוון של חוגים ומפגשי תמיכה וטיפול פרטני. "המקום הזה נותן לי כוחות ממש גדולים. אני משתתפת בחוג פילאטיס, בסדנת ניה - סדנת ריקוד מהנשמה, אבל הכי חשובה לי האמנות. תמיד אהבתי אמנות, וכאן זה ממש קיבל דרור. אני יוצרת כאן המון, אני פשוט אוהבת את המקום הזה, הוא מרגיע לי הרבה דברים בנשמה. גם אחרי הניתוח, גם בכימותרפיה ובהקרנות המשכתי ליצור. המקום הזה הוא ריפוי, לדעתי לא פחות מהתהליך הרפואי שעברתי."
את היצירה שלה היא מבססת על שיר שכתבה, שמספר על מה שעובר בראשו של מי שמקבל אבחנה של סרטן. חלק מן היצירה הוא ראש שקוף בגודל אמיתי, שלתוכו הכניסה סוויד את הפחדים שלה – תרופות ומזרקים, לצד החלומות שלה – בית, משפחה, טיולים בעולם, ואוכל טעים שהיא מתגעגעת אליו. "זה למעשה החלומות שלי מול הפחדים שלי. שמתי בפנים המון תקווה ואהבה. השיר מדבר על זה שהסרטן התיישב על הלב, כי הוא באמת פיזית היה קרוב ללב, ומה עובר בתוך הראש של אדם שנופלת עליו בשורה של סרטן. הרגשתי צורך לכתוב שיר, כי לא מצאתי שיר על סרטן. אם האמנות זה חלק אחד שאני נותנת לו עכשיו יותר ביטוי, אז גם מוזיקה זה דבר שני שאני אוהבת. כתבתי בצעירותי, וחזרתי לזה עכשיו. זה כיף גדול לבטא את עצמי באמנות. המקום הזה, בית אורנית, הוא הצלה עבורי. גם עבור הילדים שלי, אפילו שהם כבר גדולים. הם נהנים מהפעילויות כאן. תמיד כיף לבוא לכאן ולדעת שהכול ניתן לך באופן נדיב וחם בלי התחשבנויות, רק כדי לעשות לך טוב."
ד"ר ברכה זיסר, מנהלת בית אורנית והמאגר הלאומי לתורמי מח עצם של עזר מציון, אומרת כי זו המטרה של הבית המיוחד שהקימו היא ובעלה, מוטי ז"ל, יחד עם עמותת עזר מציון. "לחולי סרטן יש אינסוף התמודדויות- כאבים, הליכים רפואיים, פחדים, בירוקרטיות. בנינו עבורם בית שייתן להם מרגוע ורגעים של שלווה בתוך הכאוס, שיתמוך בהם ובבני משפחתם, אנחנו כאן בשבילם."
לעשות תהליך טיפולי מאחורי הגב
פרויקט "בוקר טוב" - סדנת אמנות חזותית לחולי סרטן, שלצד ההתמודדות עם הטיפולים, הפחדים והקשיים הרבים, נותנת להם מקום לביטוי עצמי ולריפוי גדול לנפש.
בסדנה, בהנחיית לידיה רוזנסקי, אמנית רב-תחומית ומדריכת אמנות משקמת, נוטלים חלק חולי סרטן, שבעזרת האמנות מתרגמים ליצירות את תחושותיהם, את החששות המלווים אותם ואת עולמם הפנימי. בסופו של הפרויקט, הם מקימים תערוכה, שמהווה את שיא העשייה במסגרת הסדנה, כאשר כל יוצר בחר להביא אליה עבודה עליה הוא עמל במשך תקופה ארוכה. עבור חלק מהמשתתפים, הסדנה היא ההתנסות הראשונה שלהם בתחום האמנות.
לידיה רוזנסקי: "כשאדם חולה, הוא סובל מדיכאון, מחרדה, מאכזבה, מתסכול ומפחד. הוא מאבד את שגרת חייו ואת היכולת ליצור. הסדנה מאפשרת לו למצוא מקום של שייכות והזדהות, מקום שבו הוא יכול ליצור שינוי, שדרכו הוא משחזר את כבודו – עבור עצמו ועבור הסובבים אותו. דרך תהליך היצירה, אנחנו מנסים להחזיר לכל אחד מהמשתתפים את הכוח ואת היכולת לעשות, ליצור ולבצע בהווה, וכן לתכנן לעתיד. לרוב היוצרים, זו הפעם הראשונה שבה הם משתתפים בעשיית אמנות חזותית. התוצרים הם עדות לחוויה החדשה והמרגשת שעברו ולהצלחתם לבטא את עצמם, עדות לתהליך אמיץ וארוך של חשיבה, למידה ורכישת מיומנויות טכניות לביצוע היצירה."
השנה, מספרת רוזנסקי, הנושא שנבחר לסדנה ולתערוכה הוא "שירה, דימוי וצליל". "אנשים מאוד אוהבים מוזיקה ולשיר, וחשבנו שיהיה נכון לקשר בין סוגי האמנות. כשהיצירות יהיו מוכנות, יהיה לידן ברקוד, שבסריקה ישמיע את השיר שעליו התבססה היצירה." לידיה מדגימה עם יד מאחור: "לעבוד עבודה מתמשכת כזאת, זה תהליך של ריפוי, זה כאילו לעשות תהליך טיפולי מהגב. יש למשל מישהי שבחרה לעשות עבודה שכותרתה 'לבחור נכון', כי יש לה קושי בבחירות. במהלך התהליך, היא עברה ארבע בחירות שונות של יצירות. היא רצתה בכל פעם לשנות, ודיברנו על הקושי בבחירות. בסופו של דבר, החלטנו שמתמודדים עם ההחלטה האחרונה, ואיתה עוברים תהליך."
ואיפה המחלה בסיפור?
"המחלה כל הזמן בסיפור הזה. קודם כול, באפשרות של המשתתפים לעצור את מירוץ החיים ולחשוב על עצמם. המחלה עושה הפסקה בחיים, וההפסקה מביאה לחשבון נפש - מה אני רוצה, ולמה ואיך. כל השאלות צפות, וגם יש כאלה שאצלם המחלה ממש באה לידי ביטוי בעבודה עצמה."
מה זה עושה לאנשים?
"מתהליך של מחלה, טיפולים הרסניים וקושי, הם עוברים למקום בונה. בזמן המחלה הם רק חושבים על הטיפולים, ההתחייבויות והילדים, ופתאום הסדנה מפעילה את הראש לכיוון בונה וחי, כיוון של בנייה ומחשבה. זה מביא את החולים לעולם אחר. הם עוברים תהליך של למידה, לומדים להכיר חומרים וטכניקות. פתאום הם רוצים להוציא הכול, ולפעמים מרוב עומס רגשות, לא רואים כלום. אנחנו לומדים לזקק את מה שרוצים להגיד. זה תהליך למידה- לחשוב על פרויקט, לבנות אותו, להציג אותו."
לצד עבודתה בסדנה, רוזנסקי מלווה חולים בחדר האמנות בבית אורנית במהלך השבוע, ומגיעה גם למחלקות האונקולוגיות בבתי החולים תל השומר ובלינסון, כדי ליצור עם החולים. "אני מציגה בפניהם חומרים, מלמדת טכניקות. זה עוזר להם להעביר את הזמן ולהיות עסוקים. להיות במחשבה בונה, ולא במחשבה שלילית. זה נותן להם לחוש: 'אפילו שאני מאושפז, אני חיובי ויוצר משהו ממשי שאפשר לגעת בו'."
מקום מפלט לחולי הסרטן
אל הסדנה נכנסת עם חיוך ענק ומצב רוח רינת ז'ולטי, בת 46. היא מציעה לחברותיה לטעום מעוגת הבננות שהכינה. כבר שלוש וחצי שנים שהיא מתמודדת עם סרטן שד גרורתי. את היצירה שלה היא בחרה לבסס על שירו של אריק לביא "זה קורה": "זה קורה שהדרך מתמשכת, זה קורה, יש ללכת ללכת. שום דבר לא ידוע, לא שנה, לא שבוע, יש לנוע, לנוע," היא שרה. "השיר הזה מדבר על כך שצריך להמשיך ללכת, וזה מה שאני עושה. אני 24/7 בעשייה. מאז המחלה, אני מרגישה שיש לי יותר שעות מלאחרים. אני עושה המון, וזה מה שמחזיק אותי. אני מסייעת לנשים חולות סרטן אחרות במסגרת עמותת "שלובות". אני פעילה בהמון דברים, וגם פה בבית אורנית. אתמול עשיתי סקי בחרמון. נתפס לי שריר, ועדיין באתי היום לפילאטיס ולסדנת אמנות. אני מנסה כל הזמן להמשיך ולנוע. אפשר במצבי להיכנס למיטה ולקבור את עצמי שם, וזה אפילו מתבקש, אבל בחרתי שלא. אנשים טועים כשהם אומרים "חיים רק פעם אחת". אני טוענת ש"מתים פעם אחת", וחיים כל יום מחדש. כל יום הוא מתנה, ואני מודה על מה שיש. אני לא אומרת שהסרטן הוא מתנה. זה מזעזע בעיניי, ואני לא מאחלת לאף אחד את המתנה הזו. אבל הוא הביא איתו מתנות קטנות כמו עזר מציון והפרויקטים שאנחנו עושים פה."
עסקת קודם באמנות?
"למעשה, לפני שבאתי לפה, לא היה לי רקע באמנות, והמקום הזה מציע שפע גדול ומדהים. דווקא השנה שבחרו לבסס את הפרויקט על שירים, זה עוד יותר מדבר אליי, כי אני מאוד אוהבת מוזיקה. רציתי לקחת בו חלק. בעזרת לידיה אני גם מצליחה ליצור, למרות שזה לא החלק החזק שלי, אומנות. גם הילדים שלי שותפים, ומגיעים בעצמם לחדר האמנות. זה מקום עבורם ליצירתיות ורוגע."
נופר איינבינדר-רהב, בת 44, נשואה ואם לשלושה ילדים, מתמודדת מאז 2013 עם סרטן בראשה. תוך כדי שאנחנו מדברות, היא ממשיכה ליצור את היצירה שלה שמורכבת מעשרות מפתחות. "זה מקום המפלט שלי," היא אומרת. "זה בית לנוח בו מכל מה שקורה." היא הספיקה לעבור ארבעה ניתוחים, ולאחרונה סיימה עם הטיפולים הכימותרפיים. "אני יכולה לבוא לכאן ולהתאושש בפילאטיס. בעולם האמיתי, זה לא מתאפשר. החוגים לא מותאמים למתמודדים עם מחלה, והעלויות גבוהות. כאן נותנים לי מענה בלי עניין של עלות. אני לא מרגישה שחוסכים ממני או עליי, אלא ההיפך - אני מקבלת מענה בכל תחום. אני מוצאת כאן הכול - גם הקשבה, וגם מקום לפרוק בו את הלב." לפני שנופר חלתה, היא עבדה כמורה לספרות בחטיבת ביניים - "ממשרה מלאה הפכתי להיות חולה במשרה מלאה. קיבלתי כאן מענה במשרה מלאה - לא רק לי, גם לבעלי ולילדים. גם מענה רגשי, גם חוגים, העשרה לעצמי ולילדים."
מה עושה לך הסדנה?
"מחזקת את הדברים שלא ידעתי שחבויים בי. אם זה לצייר או לפסל, זה נורא יפה, זה נותן לי כוח. תרופה נורמלית לא נותנת את המענה הזה. זה הרבה יותר מחזק, זה כמו כדור חיזוק שנותן את המענה." השיר שבו היא בחרה הוא "מלון קליפורניה". "זה שיר שמספר על אדם שנוסע בדרך, ומרגיש שהוא צריך מלון. הוא מוצא מלון נחמד, אבל אומרים לו שזה מלון שהוא יכול להיכנס אליו אבל לא יכול לצאת ממנו. כמורה לספרות, מצאתי כאן קשר ישיר למה שקורה בחיים שלי עכשיו: נכנסתי לעולם הסרטן, ואני עובדת בלהיות בריאה. כשנכנסים פעם אחת לעולם החולי, אי אפשר לצאת מהמועדון הזה. את כל הזמן בביקורות, בבדיקות, כדי לראות כל הזמן ששום דבר לא משתנה. יחד עם זאת, אני מרגישה שקיבלתי הרבה מפתחות – הקשבה לעצמי וסבלנות. גם פה באורנית יש המון דלתות שנפתחות. אפשר לדבר גם על הדימוי של נסגר חלון ונפתחה דלת - בסוף זו ההחלטה שלנו איך לראות את הדברים – אם ננעלנו או שיש לנו דלתות שנפתחו בפנינו, הרשות נתונה בידינו."
ספי שין לבחר-מרקו בת 52 ואם לבן, והיא מתמודדת מאז 2013 עם מיאלומה נפוצה. "בשבוע הראשון, אתה כל הזמן נובר בגוגל, למרות שאומרים לך לא לנבור ולא לבדוק." כיום היא למדה לחיות עם המחלה. "זו מחלה שלכל מטופל תופרים טיפול אינדיבידואלי. וכשנכנסים לזה, זו שגרת חיים." עוד בזמן האשפוזים במרכז דוידוף לחולי סרטן בבית החולים בלינסון, היא החלה לעסוק באמנות בסיוע אנשי עזר מציון. "זה נותן לי מרגוע לנפש," היא מתארת. "זה זמן שאין לך בו כוח לעשות כלום, ודווקא האמנות שלא דורשת המון כוח פיזי, היא פתרון טוב. בהמשך הגיעה עם בנה לבית אורנית. "שי-לי היה בן שנה וחצי כשגילו שאני חולה. אימא שלי הייתה מביאה אותו לחוג חיות, לג'ימבורי, ואני הייתי מגיעה לכאן לחוגים שונים, כדי להיות בעשייה. לפני שלושים שנה למדתי עיצוב פנים, וכנראה זה משהו שגרם לי לחזור לעשייה באמנות. נגעתי בזה פה ושם בעבר, וכשבאתי לכאן, חזרתי לגעת בחומרים עצמם. זה החזיר אותי חזרה לעיסוק הזה."
על איזו יצירה ביססת את העבודה שלך?
"בחרתי את אמני ישראל שרים את השיר 'מתחילים מחדש'. זה שיר על הודיה. למדתי להגיד תודה על כל דבר, למדתי להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהגיד תודה. בזכות הסרטן, התובנות שלי על החיים השתנו ב-180 מעלות. אני מרגישה שהמחלה בקטע הזה עשתה לי ג'סטה. זה הגיע לי באמצע החיים, והבנתי שאני צריכה לשנות את החשיבה שלי ולחיות עם החצי השני של החיים בשלום. המחלה נתנה לי הרבה דברים- הרבה זמן איכות עם הבן שלי שי-לי. אני מקבלת אותו בצהריים כשהוא חוזר מבית הספר, ואנחנו מבלים הרבה יחד. אז יש גם פלוסים, וצריך להסתכל ולתת לפלוסים את המשקל שלהם. הבן שלי בן עשר, ואני מלמדת אותו להסתכל על הצד החיובי של הדברים. זה גם המסר של העבודה שאני יוצרת: גם כשלא הכול מושלם וחלק, אפשר לראות את האור."l
=========================================================================
הבית העוטף של חולי הסרטן
בית אורנית הוא מרכז התמיכה והסיוע של עזר מציון לחולי סרטן. הוא הוקם על ידי בני הזוג זיסר, ד"ר ברכה תבדל"א ומוטי ז"ל, במטרה להקל על החולים והמשפחות במהלך תקופת הטיפולים ולסייע להם ככל שניתן - מאירוח ברמה מלונאית, דרך תמיכה מקצועית ומעטפת טיפולית, ועד מגוון עיסוקים להסחת הדעת מהמחלה ומשגרת הטיפולים. צוות הבית מעניק לכל משפחה חום, אהבה ותחושת בית אמיתית, ומתנהל ברגישות רבה.
לרשות באי הבית עומד צוות רחב של אנשי מקצוע מתחומים שונים ומגוונים - עו"סים, מטפלים במגוון שיטות, חונכים לילדים ועוד. לצד הצוות המקצועי, פועלים בבית אורנית מאות מתנדבים מסורים, המסייעים בכל דרך אפשרית לכל השוהים בבית ולמבקרים בו. המעטפת הטיפולית ושלל האפשרויות מקלות מאוד על המשפחות לעבור את התקופה הקשה הזאת בחייהן. לנוחות המתארחים בבית אורנית, עומדים חדר ג'ימבורי המותאם לגילאים השונים, חדר אמנות, חדר מוזיקה, פינת חי טיפולית, חדר אוכל מפנק ועוד.
ילדים חולים לרוב אינם יכולים להשתתף בפעילויות חברתיות שונות, עקב העובדה שהמערכת החיסונית שלהם חלשה מאוד. כך, נוסף על המחלה, נמנעים מהם מפגשים חברתיים, לימודים בבית ספר, ואפילו משחק עם חיות מחמד. בית אורנית משלים את המענה החסר הזה, ומהווה אי של שפיות בתוך השגרה הקשה. בפעילויות השונות במקום משתתפים גם הילדים החולים וגם שאר ילדי המשפחה. למבוגרים חולי סרטן מוצעת פעילות עשירה של חוגים להם ולילדיהם.
ד"ר ברכה זיסר, מנהלת בית אורנית, מרכז הסיוע והתמיכה של עזר מציון לחולי סרטן: "עזר מציון מעניקה מגוון שירותים ופעילויות לחולי סרטן ובני משפחותיהם, באמצעות בית אורנית, והכול כדי להקל עליהם את התקופה הקשה ואת הטיפולים שהם עוברים. אנחנו מרחיבים כל הזמן את הפעילויות שאנחנו עורכים כאן, כדי לאפשר לכל אדם - חולה או בן משפחה של חולה - להתחבר לפעילויות שמתאימות לו, וסדנת האמנות המיוחדת שלנו היא אחת מהן. האמנות מרגיעה את החולים, ומאפשרת להם לשכוח מהטיפולים ולפרוק את החרדות שלהם באמצעות היצירה. אני גאה במשתתפי הסדנה, שמצליחים למצוא את הכוחות ליצור גם בתוך הקושי הרב ביותר שהם מתמודדים איתו. יצירות האמנות שנעשו על ידי משתתפי הסדנה, חושפות טפח מהתהליך ופותחות צוהר לעולמם של המתמודדים עם מחלת הסרטן."
