מאז שעברנו דירה ליישובנו החדש נאלצנו להסתגל לכל מיני שינויים. נניח, בחודשים הראשונים חשבתי שהפסיקו לשלוח לי דואר רק כדי לגלות מאוחר מדי שביישוב הדואר לא מגיע אליך הביתה אלא ממתין לך שתבוא לאסוף אותו. ואני יכול להגיד לכם מניסיון שזה לא תירוץ שכביש 6 מקבל כשאתה מנסה להסביר למה יש לך חוב של 5,700 שקל לא כולל קנסות.
אבל יישוב חדש זה גם מנהגים מקומיים חדשים. אחד הטובים שבהם הוא לימוד הגמרא המשותף לאחר תפילת שחרית בשבת. מה יותר מתוק מדף גמרא, אני שואל אתכם. ומיד אני עונה: דף גמרא עם קערת חמין. לא בדיוק מה שרבינא ורב אשי התכוונו כשהם חתמו את התלמוד הבבלי אבל אנחנו בדור של משיח ואל לנו להיות בררנים.
ונכון, לימוד הגמרא מאתגר מספיק גם בלי הסחת הדעת הקולינרית המדוברת, אבל לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו רשאים להפסיק לבלוס. אז אוכלים ומשתדלים לעקוב אחרי בנצי שבחירוף נפש מצליח להעביר שיעור בזמן שכולם סביבו מתענגים על צ'ולנט. מצד שני אולי בנצי סתם ממציא סוגיות. לעולם לא נדע, אנחנו כאמור עמוק בתוך החמין.
מי מכין את החמין אתם שואלים? טוב ששאלתם, זה עוזר לזרימה הטבעית של הטקסט. ובכן יש אקסל מסודר ובו תורנות הכנת חמין על ידי המתפללים. ומיותר לציין שהמעמד החברתי בבית הכנסת נקבע ישירות על פי טיב החמין. האגדה מספרת על תושב היישוב שהכין פעם חמין לא מוצלח וגורש אחר כבוד לכפר מסחה השכן, שם הוא מכין כנאפה לסעודות האִפְטַאר ברמדאן למורת רוחם של המקומיים.
אם כן אתם מתארים לעצמכם שסחבק ניסה ככל האפשר להתחמק משיבוץ ברשימה מתוך הבנה ששום דבר טוב עוד לא יצא מיעקביני במטבח, מה שאשתי אוהבת לכנות בישולי עקום. קחו רגע ליהנות מהשנינות הזאת. הצעת הפשרה שלי לפנק את המתפללים בפיתה עם שוקולד נפלה על אוזניים ערלות ונתקלה בידיים מנופפות בזעם.
מפה לשם יום אחד אני מתעורר לי שלוש שעות אחרי האדם הממוצע כדרך בני מלכים, ומגלה שבאקסל השיבוצים מתנוסס שמי בגאון לצד פרשת ויקהל-שקלים. בדיקה זריזה העלתה שלא מדובר היה בבדיחת אחד באפריל מוקדמת אלא באזהרה לפני גירוש לאותו כפר מסחה האמור.
בנצי שלח לי בווטסאפ מתכון והוסיף ש"זה לא מסובך". אבל זה גם מה שהוא אמר לפני כמה שבועות על סוגיית "פלגינן דיבורא" וראינו כמה קשה היה לעקוב. מצד שלישי אולי גם זה היה אשמת החמין שהסיח את הדעת, לעולם לא נדע. על כל פנים מקובלני ממו"ר אבא שאין אדם משים עצמו טבח, אז ניגשתי אחר כבוד לאשתי ועדכנתי אותה שחמין צריך לצאת את ביתנו בשבת הקרובה.
"כבר הכנת חמין פעם, לא?" היא אמרה, "אני זוכרת במפורש שהיה טור על זה".
"נו, ישמעו אוזנייך מה שפיך מדבר, העובדה שהיה טור על זה לא אומרת כלום, גם כתבתי פעם טור על זה שהתקנתי ברז, אז מה?" עניתי.
"לא התקנת את הברז???"
"נשמה, בואי לא נאבד פוקוס, אני צריך חמין לשבת ואף אחד לא יזכור בחיים שפעם כתבתי על זה כבר".
"טוב בסדר, אבל הפעם זה אמיתי, נכון?" היא וידאה. אישרתי לה שהפעם הדיאלוג בינינו אכן מתרחש ושהיא איננה אישה בדיונית בטור מונפץ. היא גלגלה עיניים כמו שרק אישה אמיתית בוויכוח אותנטי יכולה ויצאנו לדרך.
למגינת ליבי, אשתי החליטה שגבר לא יכול לצאת ידי חובה בחמין של אשתו, מה שאכן נשמע כמו רוח ההלכה המוכרת אבל איכשהו לא הרגיש לי כמו מה שהקב"ה היה רוצה במקרה הספציפי הזה.
אלא שאשתי לא עצרה לבדוק מה דעת בורא עולם ופשוט החליטה לעמוד לצידי ולפקח עליי בזמן שאני עצמי מכין את החמין במו ידיי הנבוכות. כבר בבחירת הסיר נתקלנו בבעיה הראשונה. אשתי חדת האבחנה תפסה בזמן שמה שבחרתי לבשל בו לא היה בשרי אלא חלבי ולא סיר אלא מחבת. לפחות נכנסתי לחדר הנכון.
אשתי עשתה לי היכרות עם גריסים ושעועית וחיטה וכל המוצרים שלכאורה הייתי אמור להכיר לו הטור הקודם על החמין היה איכשהו מבוסס על מיליגרם של אמת. הוספנו את הבשר, פינקנו בתפוחי האדמה, זרקנו כמה גזרים למזל ותיבלנו כאילו היינו יהודים מעדות מאוד אחרות.
הגיע שבת בבוקר, יום יפה, ואני יצאתי את הבית אל תפילת השחרית להלן בריך שמיה. בשעת פתיחת הארון התפללתי שריבונו של עולם יפתח את התיאבון של מתפללי בית הכנסת ושהחמין הצנוע שלי יזכה להשביע רעבונם בחינת משביעו שבע. מיד עם הישמע אין כאלוקינו יצאתי מבית הכנסת ואצתי להביא את הסיר כדי שלא יהיה חלילה הפסק בין אחד ושמו אחד ובין הקידוש על היין בגרסתו המקוצרת.
הגמרות נפתחו, הקערות נמזגו ואני עקבתי אחרי המתפללים בעודם מתרפקים על החמין היעקביני.
"שכויח יעקביני, יצא לך אחלה", זרק לכיווני אחד המתפללים בעודו מלקק את אצבעותיו ומעיין בגמרא שפתוחה במסכת הלא נכונה.
"תודה נשמה, זו פעם ראשונה שלי", אמרתי בהתרגשות כנה.
"שקרן", הוא אמר.
"למה ככה?" שאלתי.
"כי אין סיכוי שהחמין הזה הוא הניסיון הראשון שלך".
"למה, יצא עד כדי כך טוב?" שאלתי בשמחה.
"נראה לך???" הוא צחק, "פשוט כבר כתבת על זה טור פעם".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com