אחרי הגירוש מגוש קטיף ופינוי עמונה, כשהייתי תלמיד בישיבה ההסדר בעתניאל, הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה לא אסתפק רק בהפגנות ובמחאות אלא אנסה להשפיע כמה שאפשר בשדה הפוליטי, שבו מתקבלות ההחלטות. עוד דבר שהבנתי היה העובדה שחברי כנסת שאינם מחויבים לציבור ונבחרים "פה אחד" – הפה של המנהיג, בדרך כלל ינהו אחריו לכל הרפתקה, מטורפת ורחוקה מהאידאולוגיה שלהם ככל שתהיה. למרות שחברי הליכוד ששינו אז את האידאולוגיה שלהם כן נבחרו בפריימריז, העובדה הייתה שמיד אחרי המעשה הנפשע של הגירוש הם הקימו מפלגה חדשה בלי אידאולוגיה ובלי פריימריז, כי הם הבינו שהציבור הליכודי כבר לא איתם.
אחרי שנים אחדות שבהן חיפשתי את דרכי הצטרפתי למשהו חדש שהתחיל עם המפקד הגדול לבית היהודי, שהוביל לפריימריז שבו נבחרו נפתלי בנט, איילת שקד ועוד. לקחתי חלק פעיל מאוד בפריימריז ההם, עם סיוע הדוק לבנט ובעיקר לשקד, וזכיתי לראות את ההשקעה משתלמת – 12 מנדטים ו"יד על ההגה" כמו שבנט היה נוהג לומר.
הדרך הטובה ביותר לשכנע אותי להיכנס לתוך הקלחת הייתה העובדה שבתשלום לא גבוה אני יכול להשפיע באופן ישיר על הרשימה לכנסת, על חוקת המפלגה ועל המחויבות של חברי הכנסת לאידאולוגיה שבשמה הם נבחרו. הבנתי אז שפתיחת השורות לטובת כל מי שמאמין בערכי הציונות הדתית והימין המסורתי, הלאומי והאמוני, היא הדרך להנהגת הימין ואחריה גם להנהגת המדינה.
כל זה היה טוב ויפה עד שמנהיגי המפלגה ההיא בחרו לבעוט בציבור שהביא אותם לעמדות ההנהגה, לבטל את הדמוקרטיה הפנימית ולהקים מפלגה בצלמו ובדמותו של המנהיג, שלו כל החברים מחויבים. בהתחלה זה עוד עבד יפה, אבל לא עבר הרבה זמן עד שהשאיפות של אותו מנהיג גברו על האידאולוגיה והובילו אותנו לממשלה הרעה הזאת. הסיבה שבגללה בנט, שקד, אורבך, סילמן וכהנא היו מסוגלים לעשות את מעשה הרמייה הזה היא כי הם ידעו שאין להם שום מחויבות ערכית לאף אחד – אין מתפקדים שהם "חייבים" להם, אין חוקה שמחייבת פריימריז לרשימה ולראשות המפלגה, ובעצם אין שום "בייס" – הם לא דופקים חשבון לאף אחד.
אחרי ההלם והמשבר הגדול החלטתי לא להתייאש והתפקדתי למפלגת הציונות הדתית. חלק מהסיבות שהובילו אותי להחלטה היו זהות לסיבות שהובילו אותי להתפקד בזמנו לבית היהודי – רצון להשפיע ויכולת לקבוע את הרשימה לצד החשיבות שראיתי אז, ואני רואה אפילו עוד יותר היום, בפתיחת השורות לכל מי שמאמין בערכי המפלגה והציונות הדתית עצמה, תוך מחויבות של הנבחרים לייצג את המתפקדים, ומי שיסטה מאותה הדרך שבעבורה הוא נבחר יוכל להיות מוחלף על ידי המתפקדים ולא יוכל לגנוב את הקולות מימין לשמאל. לכל הסיבות הטובות הללו נוספה עוד סיבה מכרעת: אנשי הציונות הדתית, בראשות חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', הוכיחו בשנה האחרונה עמידה בלחצים, שמירה על אידאולוגיה ימנית, והכי חשוב – הקשבה לרחשי הציבור, פתיחת השורות והעברת הכוח מידיהם של המנהיגים לידיהם של המתפקדים.
נציג שנבחר על ידי מתפקדים יהיה מטבע הדברים מחובר הרבה יותר לציבור שבחר בו, ירגיש אליו מחויבות עמוקה ולא יוכל לברוח מאותה מחויבות בכל מיני טענות מוזרות כמו "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", "מנענו בחירות חמישיות" ושאר מרעין בישין.
זה נכון שלשיטת הפריימריז יש חסרונות, אך במצב שנוצר היום, שבו רוב רובן של המפלגות בכנסת נבחרות על ידי איש אחד שברצותו ימין וברצותו שמאל, ברור שהיא השיטה העדיפה שבה יכולים המצביעים לבוא לידי ביטוי גדול יותר. ברגע שיש לאדם את היכולת להשפיע על הרשימה הוא ירגיש יותר מחויב אליה רגשית, מה שיובל אותו לחיבור עמוק למפלגה ולאנשיה ולהרגשת מחויבות להצלחתה.
המפקד של מפלגת הציונות הדתית הוא אבן דרך חשובה בהתאוששות של המחנה הלאומי אחרי גניבת הקולות וחציית הקווים של מי שהיו עד לפני רגע בשר מבשרו של המחנה הלאומי ו"הימין שמימין לימין". המטרות שאני רואה לעצמי לנכון להדגיש לחברים שאני פוקד הן פתיחת השורות, הכנסת כמה שיותר אנשי "ימין מאמין" לתוך המפלגה, השפעה על הנבחרים, תחושת חיבור לשטח ולנבחרים, והכי חשוב – מפלגה של הציבור שמחויבת לציבור ואך ורק לציבור. בלי טריקים, בלי שטיקים.
אז אני כבר התפקדתי, ומה איתכם?