בשבועות האחרונים אנחנו עדים להתקוממות נכונה וראויה בעניין יוקר המחיה אשר מורגש בכיס של כל אחת ואחד מאיתנו, לאחר שנים רבות שבהן ספגנו והכלנו את עליות המחירים שגרמו לשחיקה מתמשכת ברמת החיים. הכותרות זעקו על גזירות מס חדשות ועליות מחירים בעיקר במקררים של הישראלים - ממשקאות קלים וכלים חד־פעמיים דרך הפסטות ועד לחשמל שמפעיל את המקרר.
הימים הללו לוו אצלי בתחושת חמיצות שרק הלכה וגדלה עם "החבילה" שהציגו ראש הממשלה ושר האוצר וההעלאה הזעומה של שכר המינימום השבוע, שגם היא אינה מפצה על שחיקת השכר מול יוקר המחיה.
אבל בואו נשים את הדברים על השולחן, המקרר הוא רק הסימפטום. הבעיה בכלכלה הישראלית עמוקה יותר, והיא טמונה בפערים העצומים שרק הולכים וגדלים בין בעלי ההון ובין ציבור העובדים בישראל.
הארגון שאני עומד בראשו, הסתדרות הפועל המזרחי, הוא ארגון עובדים ותיק ובעל שורשים עמוקים בחברה הישראלית כבר מאה שנים. אנו מאגדים ציבור מגוון מקרב העובדות והעובדים בארץ, ביניהם העובדים המוחלשים ביותר במשק הישראלי. מהמטפלות במעונות היום ועד לעובדי משק ותחזוקה, ניקיון וסיעוד. עובדים אלו אינם מסוגלים לשרוד את חודש העבודה עוד הרבה לפני עליית המחירים הנוכחית. חשוב שנבין, מדובר בעובדים שלקחו על עצמם את המשימות האנושיות והערכיות ביותר בשוק העבודה, וביניהן טיפול בתינוקות וסיוע לקשישים. עובדים מסורים שעובדים קשה במשרה מלאה ואף יותר, ובסך הכול רוצים להתפרנס בכבוד בלי להחסיר מוצרים בסיסיים ובלי להזדקק לנדבות.
הערבות ההדדית היא אבן היסוד שעליה בנויה מדינת ישראל. איך שלא נסובב את זה, עם שכר המינימום הנוכחי והחבילה המגוחכת שהעבירה לאחרונה ממשלת ישראל - יסוד זה לא מתקיים. משכר של 5,000 או 6,000 שקלים להורה אי אפשר לגדל משפחה ממוצעת. אי אפשר להאכיל את ילדיך בארוחות מזינות או לרכוש בעבורם חינוך ראוי שייתן להם הזדמנות להצליח בחיים, ובטח שאי אפשר לקבל בריאות מספקת.
ישראל השנייה כבר נפגעה אנושות כאשר העלו את מחירי הפירות והירקות במהלך השנים האחרונות. רבבות מהאזרחים נזרקים למציאות בלתי מתקבלת של עוני מחפיר עם הסללה של דורות שלמים אחריהם לתוך אותו מסלול חיים. אחדים אכן יצליחו בכוחות אדירים ליצור לעצמם חיים אחרים, אך השאר נידונים לחיים קשים – מציאות שאינני מוכן להשלים איתה ושעלינו להילחם בה בכל כוחנו.
המפתח לשינוי הדפוס ההרסני הזה נמצא בהבנה כי ככל שהשכבה המוחלשת גדלה, המדינה נאלצת להוציא עוד ועוד כספים על עזרת חירום לשכבות המוחלשות במקום להשתמש באותם אמצעים כדי לשפר את הכלכלה, ומעמד הביניים ממשיך לקרוס תחת נטל המיסים והשחיקה בשכר וברמת החיים.
החבילה האומללה שיצרה הממשלה לא תפתור לאף מגזר את הקשיים שאיתם הוא מתמודד, אך אסור לנו כחברה ובטח לא כמגזר לחזור על טעויות העבר. זו חובתנו הכלכלית והמוסרית לזעוק הפעם את הדרישות הנכונות. שכר המינימום חייב לעלות בצורה דרמטית. הוא חייב לעלות לרמה שבה הוא יבטיח קיום בכבוד לכל מי שעובד. אנחנו צריכים לדרוש הרחבה עצומה של הפיקוח על המוצרים הבסיסיים ביותר. אנחנו חייבים לעמוד על כך שלכל ילד וילדה תהיה הזדמנות להצליח בחיים.
זו לא רק הזעקה המוסרית והיהודית, זו גם הזעקה הנכונה מבחינה כלכלית. משק ששואף לצמיחה אינו יכול להתקיים כשהשכבות המוחלשות רק נגררות מטה. רק בשילוב כוחות וסולידריות חברתית נוכל להצעיד את הכלכלה הישראלית קדימה.
הכותב הוא יו"ר הסתדרות הפועל המזרחי