בקיץ 2003, בשלהי האינתיפאדה השנייה והמדממת, עצרה המדינה את נשימתה. במשך שבוע ימים פתחה את משדרי החדשות השאלה לאן נעלם חייל צה"ל אולג שייחט מאז הפעם האחרונה שבה נצפה מחכה לטרמפ בצומת בית רימון. המדינה מוכת הטרור והחטיפות של אותם ימים כבר ציפתה לגרוע מכול, כשהטראומה של מקרים דומים כמו נחשון וקסמן וירון חן הי"ד מכה באחורי המוח. ואכן, בשורות טובות לא הגיעו. אחרי שבוע נמצאה גופתו במטע זיתים על ידי גשש, והחיפושים הסתיימו במפח נפש. עוד הרוג נוסף לסטטיסטיקה המדממת.
חודשיים מאוחר יותר השב"כ עצר שלושה חשודים במעשה. הוא חקר אותם, הפעיל אמצעי לחץ שנהוגים במרתפים האפלים של השירות והשיג הודאה מאחד מהם – טארק נוג'ידאת. זו הייתה הודאה עסיסית, מלאת פרטים, עם תיאור מדויק של הכוונה ואופן הביצוע. מעצרם של השלושה הוארך על ידי בית המשפט עד תום ההליכים. 17 יום לאחר ההודאה נוג'ידאת חזר בו. לאחר שלא זכו פרקליטיו לסעד במחוזי, עתרו לבית המשפט העליון בבקשה לשחררו יחד עם שני חבריו. התיק הגיע לידי שופטת צעירה בשם אסתר חיות. חיות בחנה את התיק, הקשיבה שוב להודאה והתרשמה עמוקות מהפירוט ומהדיוק שלה. ההחלטה לא איחרה לבוא: חיות קיימה את החלטת המחוזי והשאירה את שלושתם במעצר.
כעבור חצי שנה הגיע המפנה. פיגוע ירי, שוב בצומת בית רימון, הוביל לחיסול מחבל אחד ולתפיסת חברו. בידיו נמצא נשק צה"לי, שהמספר הסידורי שעליו תאם באופן מדויק למספר שעליו היה חתום החייל הנרצח – אולג שייחט הי"ד. כולם הבינו באחת את גודל הטעות שנפלה, ושלושת העצורים הקודמים שוחררו באופן מיידי ובלא דיון. חיות הצעירה למדה בדרך הקשה שגם הודאה מרשימה שכוללת פרטים מוכמנים היא לא בהכרח אמיתית. ביום שני הקרוב, כאשר הערעור בעניינו של עמירם בן אוליאל בתיק דומא יגיע אל ההיכל שבו היא משמשת כיום כנשיאה, יצטרכו שלושת השופטים בהרכב לא ליפול בפח שבו נפלה הנשיאה בעבר.
ללמוד מהנשים היזידיות
אחרי דרך ארוכה, ציבורית ומשפטית, תיק דומא יגיע בשבוע הבא לרגע ההכרעה הסופי בהחלט. בפני השופטים יצחק עמית, יוסף אלרון ודוד מינץ יונח הערעור בעניינו של הנאשם עמירם בן אוליאל. כזכור, בן אוליאל הורשע במחוזי לוד בשלוש עבירות של רצח בני משפחת דוואבשה ונידון לשלושה מאסרי עולם. השופטת רות לורך הכריעה כבר במשפט הזוטא ששתי הודאות שמסר בן אוליאל בפני השוטרים אינן קבילות וניכרת בהן השפעת הלחץ שהופעל עליו, אך הודאה שלישית שמסר מאוחר יותר ניתנה ברצון ובצלילות הדעת ועל כן היא קבילה. על סמך אותה הודאה היא הרשיעה את בן אוליאל, כשהיא מצרפת אליה את השחזור שביצע בזירה למחרת ואת העובדה שהופיעו בה פרטים מוכמנים שרק מבצע העבירה יוכל לתאר. הסתירות בין ממצאים בזירה ועדויות ראייה להודאה לא פגעו בהתרשמותה, והיא הרשיעה את בן אוליאל בסעיף החמור ביותר שבו ניתן היה להרשיעו.
אך עוד לפני שהדיון בערעור החל, בקשה להצטרפות כידידי בית המשפט שהוגשה למזכירות העליון כבר נושאת ניחוח דרמטי ומוסיפה על הדרך סיפור מעניין לפרשה. מאחורי הבקשה עומדים שני אנשי אקדמיה בכירים, לאו דווקא כאלה שמתגוררים בקרוואן הסמוך לזה של בן אוליאל בגבעה. אחד מהם, פרופסור ארי זיבוטפסקי, הוא מומחה בעל שם עולמי לחקר המוח. הוא שימש במשך ארבע שנים כחבר במכון הלאומי לחקר הבריאות בארצות הברית (NIH), מרכז המחקר הביו־רפואי הגדול בעולם, ובשני העשורים האחרונים הוא מרצה וחוקר באוניברסיטת בר אילן. מחקר אחד ענקי ובעל השלכות בינלאומיות שביצע הוא שדחף אותו להתערב גם במקרה בן אוליאל.
לפני כמה שנים, אחרי שהכיבוש הרצחני של דאע"ש השתולל בצפון עיראק, נסע פרופ' זיבוטפסקי יחד עם שותפי מחקר ממדינות אחרות אל מחנות הפליטים של היזידים. שם, בין שברי האדם, הוא ניסה לדובב בעדינות הנדרשת ובעזרתו של חוקר גרמני ממוצא יזידי בשם מירזה דינאי נשים יזידיות שנתפסו בידי לוחמי דאע"ש. אחרי שאספו מאה ראיונות עם נשים מוכות טראומה, סיכמו השניים את הנתונים שהצטברו ופרסמו מאמר מקיף שתיאר את התגובות הפוסט־טראומטיות שלהן לשהייה הממושכת בשבי אכזרי. ההדים של המאמר היו רבי עוצמה: הוא פורסם בשני כתבי עת מדעיים שאחד מהם הוא המוביל בעולם בתחומו, ובעקבותיו נבנתה תוכנית טיפול בינלאומית לנשים היזידיות. אם התחלתם להבין את הקשר בין הדברים, אתם כנראה על המסלול הנכון.
אל זיבוטפסקי חובר ד"ר יעקב הופמן, שבא מהתחום הטיפולי ומשמש כפסיכולוג יותר מ־20 שנה. שניהם קוראים את הבחנותיה הבוטחות של השופטת לורך לגבי כנות הודאתו של בן אוליאל בחדר החקירות ודעתם כמעט נטרפת. "צפייה בחקירה הראשונה המתועדת", כותבת לורך בפסק דין זוטא, "התבוננות בשפת גופו של הנאשם, האזנה לדבריו, לטון הדיבור שלו ושל החוקר מיגל - מלמדים כי ההודאה נמסרה מרצונו החופשי של הנאשם. הנאשם לא נראה כמי שחושש ממיגל ושפת גופו אינה משדרת כי מדובר בנחקר מפוחד". זיבוטפסקי והופמן קוראים וזועקים: ההפך. מנקודת המבט מבוססת המחקר שלהם ההתנהגות שמתארת לורך מבטאת הכול חוץ מרצון חופשי, והם מאריכים להסביר מדוע.
האבחנה הראשונה שלהם, שהם ממהרים להקדים כי אינה אבחנה קלינית מפני שלא פגשו את בן אוליאל מעולם, היא לגבי מצבו הנפשי של בן אוליאל בעקבות 17 הימים במרתפי השב"כ. בהתבסס על התיאורים של חוקרי השב"כ שהעידו במשפט, ביניהם מעבר פתאומי מאדם חופשי לאסיר, העדר מגע ממושך עם העולם החיצון, מניעת שינה, איומים, עינויים והתעללות, החזקה בבידוד ובעיקר היעדר שליטה בגורלו, קובעים השניים כי בן אוליאל סבל באותו זמן מסבירות של 75 אחוזים לפיתוח פוסט־טראומה בעקבות מפגש עם טריגר, ו־50 אחוזים לפוסט־טראומה מורכבת שעלולה לגרום לתגובות חריגות גם בלי הופעת טריגר. המפגשים של זיבוטפסקי עם מאה נשים שחוו דברים דומים הפכו אותו למומחה־על בקליטה של תגובות כאלה.
ומה גורמת פוסט־טראומה רגילה או מורכבת לתגובה האנושית? האינסטינקט של כל הדיוט, והוא גם זה שהנחה את השופטת לורך, הוא לחשוב שתגובה כזאת תתבטא בהתקפי חרדה, צעקות או זעם. אך המחקר מלמד על תמונה שונה בהרבה. ביחס שווה לחלוטין תיתכן תגובה פוסט־טראומטית שנקראת דיסוציאציה, כלומר ניתוק תודעתי מהמתרחש. זיבוטפסקי והופמן מנתחים את הסיטואציה בחדר החקירות בעת ההודאה, וזה מתבקש בעיניהם: הטריגר, כלומר החוקר מיגל שעינה את בן אוליאל, עומד לו מול הפנים, ובן אוליאל מודה בשיא הנחת בעבירה שתכניס אותו לכלא לשארית חייו. אם אכן הייתה זו הודאה מרצונו, הם טוענים, היו צריכים להיראות סימני מתח או חשש שקשורים בהבנת גודל הצרה שאליה הוא נכנס. הרוגע המופרז הוא למעשה תגובה פוסט־טראומטית, מה שאומר שגם ההודאה שהכשיר בית המשפט למעשה ניתנה תחת השפעת העינויים. אגב, את נוכחות המענה או אפילו אדם שדומה לו כטריגר לתגובה פוסט־טראומטית זיבוטפסקי פגש בשכיחות גבוהה מאוד אצל הנשים היזידיות.
פרטים מוכמנים אינם ערובה לאמיתות ההודאה
שני החוקרים האמיצים לא עוצרים שם. השניים מנתחים על פני 16 עמודים כל התרשמות פסיכולוגית של לורך שאמורה לעמוד ברף "מעל לכל ספק סביר" הנדרשת בתיק כזה, ומדרדרים אותה הרבה למטה מזה. לורך התייחסה בפסק הדין שלה לאפשרות שזו הודאת שווא. היא טוענת, על פי הידוע לה מן המחקר, כי הודאות שווא נפוצות בעיקר אצל קטינים ומעורערים נפשית. לבן אוליאל היא מעניקה מחמאה אכזרית כשהיא טוענת שהוא אינטליגנט למדי ובריא נפשית. שני החוקרים דוחים את דבריה על הסף בטענה שהמחקרים שעליהם היא מתבססת אינם לוקחים בחשבון את אפקט הפוסט־טראומה. הם לא עוסקים בעינויים בחדרי חקירות ושאר עניינים שמחוץ לגבולות החוק במדינות מתוקנות. במקרים כאלה הסיכויים להודאת שווא נוסקים חזרה אל מחוזות הקטינים והמעורערים, והם נחשבים לחלוטין בקבוצת סיכון.
הלאה. יסוד כל היסודות בהרשעה של בן אוליאל הוא הפרטים המוכמנים. במהלך ההודאה ועוד יותר במהלך השחזור בן אוליאל נידב פרטים שמתאימים בדיוק למצב בשטח ולממצאים נוספים שאיש לא יכול היה לנחש אם לא שביצע אותם בעצמו. אלא שגם זה, מתברר, אינו מתקרב להיות חותמת אמינות להודאה הבעייתית שנגבתה. מחקר די טרי שהתפרסם בארצות הברית מסביר בדיוק את המנגנון הפסיכולוגי שמאחורי הפרטים המוכמנים בהודאות שווא.
שלושה חוקרים אמריקנים חזרו ל־38 מקרים שבהם אדם הורשע על פי הודאה שמסר ולאחר מכן נמצאו ממצאי דנ"א שסותרים את הודאתו ומגלים שהאשם האמיתי הוא אדם אחר בכלל. הנתון הבא פשוט מדהים: ב־36 מקרים מתוך 38 ההודאה שהרשיעה כללה פרטים מוכמנים שבית המשפט קבע כי היו יכולים להיות ידועים רק לעבריין שביצע את הפשע. לא רק שפרטים מוכמנים אינם ערובה לאמינות ההודאה, אלא שבמדגם מקרי הם מתגלים כרחוקים מאוד מכך.
הפלא הזה אינו תולדה של יכולות נבואיות שהוענקו לאותם נאשמי שווא. יש לכך הסבר הגיוני מאוד, שמופיע במחקר האמריקני. פרט לאפשרות הסטטיסטית של ניחוש מושכל, שתמיד קיימת, מתברר שהחוקרים עצמם הם אלה שמגלים את הפרטים לנחקרים. זה לא תמיד נעשה בכוונה. באותו מחקר העידו השוטרים ברוב מוחלט של המקרים שהם לא הדליפו אפילו בדל מידע שאינו ידוע לציבור, אך בדינמיקה המתמשכת שלהם עם הנחקר זה קורה באופן בלתי מודע. החוקר הרי ניגש כשהתזה בנויה היטב במוחו, והוא רק רוצה לשמוע אותה מהנחקר. כשזה מתפרש על פני 17 יום, במשך רוב שעות היממה, כמו במקרה בן אוליאל, כמעט בלתי נמנע שחלק מהפרטים הללו יזלגו אל הנחקר שהוא דף חלק בעניין הזה. כך נוצרת הודאת שווא אמינה שכוללת פרטים מוכמנים. למעשה, הדרך היחידה להוציא הודאה בלתי מזוהמת היא פרוטוקולים מלאים ומדוקדקים של החקירה שבהם ניתן יהיה לוודא כי שום פרט לא זלג מחוקר לנחקר, אך זה כמובן אינו קיים בחקירות מסוג תיק דומא.
"איננו יודעים מי ביצע את הרצח בדומא", מסיימים זיבוטפסקי והופמן, "אך לפני שמרשיעים מישהו אך ורק על סמך הודאה ובלי שום עדות תומכת נוספת, נדרשת זהירות ראויה. נראה כי בהתבסס על הספרות הענפה בעניין הודאות שווא וההשלכות שלה על משפט זה, כל אחד היה צריך לרעוד מפחד לפני שהוא מסתמך על הודאה זו".
השופט הנדל, שקיבל מהשניים את הבקשה להצטרפות כידידי בית המשפט, בחר לדחות אותה. חוות הדעת תוצג ככל הנראה על ידי שני פרקליטיו של בן אוליאל, עורכי הדין יהושע רזניק ואביגדור פלדמן. פתאום ההיצמדות לחוק היבש וצמצום ההתערבות של גורמים שונים בתיקים לא להם נעשו לעיקר גדול במדיניות בית המשפט העליון. זו התחלה לא טובה לקראת הדיון שיתקיים ביום שני הקרוב, והיא רק מחזקת את חובת הציבור לזעוק: עמירם בן אוליאל זכאי למשפט צדק, הגם שהוא נער גבעות.
לתגובות: yoniro770@gmail.com