הי"ד החזקה של דורנו

ברצוני להצביע על כמה נקודות ביחס למפעל המרשים של ספרי 'פניני הלכה', שנכתבו בידי הרב אליעזר מלמד שליט"א.

כפי שאמרו חז"ל "דור דור ודורשיו... דור דור וחכמיו" (בראשית רבה כד, ב), כך יש לומר "דור דור וספריו" - ספרי ההלכה שמתאימים לרוח הדור. הרב צבי יהודה היה נוהג לדבר על "התגלות התורה לדורותיה".

לדעתי, את המפעל של פניני הלכה יש להשוות לכתיבת הי"ד החזקה והשולחן ערוך. לא פחות. קולמוסים רבים נשתברו על החשיבות של כתיבת משנה תורה לרמב"ם והשולחן ערוך, כל אחד לעיתו ולזמנו, ואכמ"ל. לכל תקופה יש הצרכים שלה, התורה מתרחבת, וכדי שהציבור לא ילך לאיבוד, יש עת לכנוס ולרכז את הדברים בספר אחד. כמובן שזה לא קורה בכל דור אלא פעם בכמה מאות שנים.

להבין את הרעיון ולא רק את ההלכה

סדרת פניני הלכה דומה למפעל של הרמב"ם, שניסח ספר הלכה מסודר והרמוני (בלי מעבד תמלילים ומחשב!), אך עם כמה תוספות. ראשית, פניני הלכה מביא את כל הדעות ומעניק תמונה שלמה, גם אם בסוף יכריע כאחת מהן. שנית, לא מדובר במפעל של אדם אחד אלא גם בצוות של תלמידי חכמים שנושא ונותן עם הרב מלמד שליט"א, ואין ספק שהדבר הזה משדרג את הפסיקה ומדייק אותה (הלוואי שכל רב־פוסק היה יושב עם צוות שלם ודן לפני שהוא פוסק הלכה). שלישית, הכנסת מחשבת ההלכה - הרעיונות האמוניים והמחשבתיים שעומדים מאחורי ההלכה. ולבסוף, ניסוח ההלכה בשפה השווה לכל נפש, המאפשרת לקרוא את ההלכה בנעימות ובשטף ולא בשפה תלמודית־רבנית. ובהקשר של שני הסעיפים האחרונים אני מבקש להרחיב.

הדור שלנו הוא דור שונה לחלוטין מהדורות הקודמים. החינוך של הדור הצעיר מאתגר פי כמה וכמה עם כל התפתחות העולם המודרני, ואין צורך להרחיב בכך. בהתאם לאתגרים הללו, קשה לחבר את רוב עם ישראל לקיום ההלכה כפשוטה. כמו כן אנו בדור של אינסטנט - רוצים הכול כאן ועכשיו. אם אדם מחפש לדעת מה ההלכה ונצרך לקרוא אותה בשפה רבנית כבדה, יש חשש גדול שהמוטיבציה שלו - הן בחיפוש והן בקיום למעשה - תהיה נמוכה, ולפעמים הוא יעדיף לוותר. כשאדם יודע מראש שיהיה לו נעים לקרוא את ההלכה, זה משנה את כל התמונה.

כמו כן, הדעה המקובלת מדורי דורות ש"יש לקיים את ההלכה כי זו ההלכה", לא מתאימה לכולם. הצעיר של היום רוצה להבין למה, הוא רוצה לעמוד על טעם הדין, ולכן ספר הלכה שמתכתב בקביעות עם הרעיונות שמאחורי ההלכה וכתוב בשפה קולחת הוא צורך חיוני של הדור.

כפי שהזכרנו לעיל, "התגלות התורה לדורותיה" - כל דור מתמודד עם אתגרים משלו. עם ישראל באומות הוא כלב באיברים, ומה שקורה בעולם משפיע גם על עם ישראל. התפקיד של חכמי התורה בכל דור הוא לנווט ולהתאים את ההלכה לדור. כשהייתה סנהדרין בישראל כמעט לא היה לדבר גבול (יעוין לדוגמה בספר 'לנבוכי הדור', עמ' 85 ו־89). כמובן שכאשר אין סנהדרין הגבולות צרים יותר, אבל הם תמיד קיימים. לשם כך נדרש פוסק שלן בד' אמות של הלכה ובעל כתפיים תורניות רחבות, שחי בתוך עמו, קשוב לו, מבין את צרכיו, ומבין שבלא קישור איתן בין דברי התורה מסיני והדרכתם בתבונה עמוקה אל רוח הדור עולם ההלכה ייפרץ לגמרי, בבחינת "פוק חזי מאי עמא דבר". במובנים אלה אינו דומה ראש ישיבה שחי במגדל השן התורני לפוסק הלכה שחי בתוך עמו.

האם מותר לגדל כלב?

כדי שהדברים שכתבתי לא יישארו באוויר, אני מבקש להצביע על כמה דוגמאות קטנות שמעידות על הבנה עמוקה של הדור שבו אנו חיים, בדגש על עמך ישראל ורוב הציבור הציוני־דתי.

חיית מחמד בשבת: כידוע, בעל חיים הוא מוקצה בשבת, אולם האיסור לטלטל חיית מחמד יוצר למעשה מציאות של חוסר אפשרות לגדל חיית מחמד כמו כלב. לאנשים ממקומות מסוימים המשמעות היא נתק כואב - או מחיית המחמד או מקיום ההלכה. זהו דבר שעלול להביא למדרון חלקלק שאחריתו מי ישורנו.

בעבר לא הייתה תרבות של החזקת חיות מחמד, וכשנבדוק בפוסקים שהחלו לדון בכך עם שינוי התרבות, נראה שהרוב מחמירים. גם אם נחפש בפוסקים בכירים בציבור הדתי־ציוני, נראה שהעלו את האפשרות להקל, אך לא התלהבו ממנה. לדוגמה, הרב יעקב אריאל בשו"ת 'באוהלה של תורה' ח"ה סימן כ"ה: "ולכן מי שרוצה להקל בדבר יש לו על מה שיסמוך". אך מיד הוסיף: "ובשולי הדברים יש להעיר, שמנהג ישראל מאז ומעולם היה להימנע מלגדל כלבים לשם שעשוע. ולא מבעיא כלב רע שיש עבירה בגידולו... גם כלבי שעשועים וחיות מחמד אחרות נהגו ישראל להימנע מגידולם. וראוי הוא לגדל את ילדינו לתורה ולמעשים טובים ולא לגידול כלבים. מה גם שרבים מהם גם מלכלכים את רחובותינו, גורמים נזק לציבור. כמו כן הם יוצרים בעיה של סירוסם... וכן מבטלים את בעליהם מתפילה בזמנה".

לעומת זאת, בפניני הלכה אין שום ביקורת על מי שמגדל חיית מחמד (שבת כ, ה). אחרי הבאת הדעות המחמירות, על פי יסודות ההלכה וכמה פוסקים, הרב כותב שמותר לטלטל חיית מחמד בשבת, הואיל ורגילים תמיד להרים אותם וממילא אין מקצים אותם. בנוסף לכך, בספר פניני הלכה כשרות (טו, יג) כתוב במפורש שמותר לגדל חיית מחמד כגון כלב או חתול, בתנאי שאינה מפחידה או גורמת צער לאחד מבני המשפחה, ואם מדובר בכלב כזה הרב מלמד פוסק שחייבים לשולחו לאילוף.

בגד אדום לאישה (ולגבר): לכאורה ההלכה הפשוטה היא שהדבר אסור כי אלו בגדים שגויים נוהגים ללבוש, וכן בנשים משום פריצות, שכן הצבע האדום נחשב בולט מדי. אין צורך לומר שאם נעשה "פוק חזי", קשה למצוא הרבה נשים שמצליחות להקפיד על הלכה זו, בוודאי כשיש רק שילוב של צבע אדום בבגד, בבחינת "לא שבקת חיי לכל בריה".

בחיפוש במרשתת אפשר לראות שבדרך כלל הרבנים המשיבים יקלו לגברים בעקבות פסקו של הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, שהדברים תלויים בתקופה וכיום זה לא אפיון של מלבושי הגויים, אך בנשים יש להחמיר מגיל בת מצווה מצד חוסר צניעות.

לעומת זאת, בפניני הלכה אומנם לא כתב להיתר גמור, אך התיר כשמיעוט מהבגד הוא אדום או כאשר האדום אינו מובהק אלא ורוד או בורדו, והוסיף: "אולם יש אחרונים שסוברים שאין כיום איסור ללבוש בגדים אדומים... מאחר שהיום אין מנהג מובהק של גויים ללכת בבגדים אדומים". וסיכם: "והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, ולכתחילה ראוי לנהוג כדעת המחמירים", כלומר נתן מקום למי שלא מסוגלת להחמיר בזה.

אך הרב לא הסתפק בכך, וכדי להטעים את ההלכה ולתת לה מקום רחב ועמוק יותר, וגם לתת תחושה לאישה שההלכה היא לא נגד הרצון הטבעי שלה להיראות יפה, הוסיף הרב מלמד את הדברים הנפלאים הבאים: "כאן המקום לבאר, שהכלל היסודי של הלכות צניעות הוא שלא למשוך תשומת לב מוגזמת. כלל זה נכון לכל אדם, גברים ונשים כאחד. ולכן לא מספיק לשמור על גדרי ההלכה החיצוניים, כי יכולה אישה לשמור מבחינה חיצונית על כל הלכות הצניעות, אולם לבושה והתנהגותה לא יהיו צנועים. אומנם במסגרת ההופעה הצנועה, אין פסול בכך שאישה תיראה יפה, להפך, ראוי לכל בחורה ואישה לטפח את הופעתה ולבטא את יופייה. אבל יופי זה צריך להיות עדין ומופנם מעט, המשדר נעימות, נאמנות וטוב לב, ולא יופי המושך מבחינה מינית ומשדר התגרות ומוחצנות".

הפלות במקרים של טיי זקס ותסמונת דאון: נושא ההפלות הוא יחסית חדש. כשיש פיקוח נפש לאישה, מוסכם על כל הדעות שחייה קודמים לחיי העובר. אך כאשר לא מדובר בפיקוח נפש אלא בסיבות אחרות, הדעה המקובלת על רבים היא להביע התנגדות בכל תוקף להפלות (למרות שמחז"ל משמע שהדבר מותר). בנושא רגיש זה הנקודה שחשוב להציג היא את נימוקיו של הרב מלמד לפסיקתו:

"למרות שמסוגיית הגמרא ודברי הראשונים והאחרונים עולה שאיסור הפלה אינו חמור כענף של רצח, פוסקים רבים הורו לחומרא, מפני הערך הגדול של החיים שטמונים בעובר. ויש שהורו כך מפני שלא סמכו על חוות דעתם של הרופאים. למעשה, אף שבשאלות חמורות, במצבים של ספק נוטים להחמיר, בזה נכון להקל, מפני שהחמרה בשאלות אלו עלולה לגרום סבל נורא להורים ולנולדים, ולעיתים הסבל מוביל לפירוק המשפחה. לפיכך, בשעת דחק גדולה שכזו אפשר לסמוך על דעת המקילים, שדעתם מבוססת יותר. ולכך נטו רבותיי ראשי ישיבת מרכז הרב. אלא שכל שאלה שכזו צריכה להישקל בכובד ראש על ידי תלמיד חכם שמכיר את הסוגיה תוך קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים". יש לנו כאן דוגמה נפלאה לפוסק קשוב שמבין את הסבל העמוק שיכול להיגרם למשפחה.

סוף דבר, המפעל ההלכתי של הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה, ועמו צוות תלמידי החכמים במכון הר ברכה, הוא מפעל ייחודי, יסודי ומרשים. לפי מיטב שיפוטי, הרב מלמד הוא הפוסק הגדול והמובהק שקיים כיום במרחבי הציבור הדתי־לאומי לגווניו.

לאחרונה פנה אליי ידיד, ראש ישיבה תיכונית חשובה, אמר לי שיש לו שאלה קשה של חיים ומוות וביקש את עצתי עם מי כדאי להתייעץ. ללא היסוס השבתי לו מיד: הרב אליעזר מלמד.

הכותב הוא רב קהילת 'פנינת גנים' בפתח תקווה ומנהל מדור גיור ב'נתיב - המרכז הלאומי לזהות וגיור'