1
מלחמת רוסיה-אוקראינה היא לא מסוג המלחמות שבהן אפשר לצפות באדישות מן הצד, כמו במלחמת איראן-עיראק, ולאחל הצלחה לשני הצדדים. למרות שלעם האוקראיני כמו לעם הרוסי יש היסטוריה אפלה של רדיפת יהודים אנטישמית בתקופות שונות, ברור מי הפעם התוקפן ומי הקורבן. החוש המוסרי הטבעי מורה לתמוך באוקראינה השלווה ושוחרת השלום, שלפני שמונה שנים רוסיה לקחה מידה את חצי האי קרים וכיום עצם קיומה כמדינה עצמאית מוטל על כף המאזניים.
המלחמה הזאת מעלה הרהורים נוגים בלב כל שוחרי השלום בעולם. אם היינו תמימים לחשוב שבמאה ה־21 מלחמות עקובות מדם יכולות להתרחש רק בפינות נידחות של הגלובוס, בין מדינות נחשלות של העולם השלישי, באה המציאות במזרח אירופה וטפחה על פנינו. אם חשבנו שלאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי בברית המועצות תם עידן התוקפנות האימפריאליסטית הרוסית, באים פוטין וחבורתו ומזכירים לנו שפנים רבות יש לה, לעריצות.
כמו בימים שלפני מלחמת העולם השנייה מול התוקפנות של גרמניה הנאצית, גם הפעם בולטת חולשתן של הדמוקרטיות המערביות שוחרות השלום. "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" אומר הפתגם העתיק והצודק, אבל נראה שמדינות אירופה שכחו את האמת הפשוטה הזאת. בעשרות השנים האחרונות הן הלכו וצמצמו את השקעתן בצבא ובנשק. רק עכשיו, בעקבות התוקפנות האכזרית של פוטין, הן נזכרות בצורך להיות מסוגלות להגן על עצמן ולא להסתמך רק על ארצות הברית שתעשה בשבילן את העבודה.
2
ולא שחסרו סימנים מקדימים להתדרדרות הזאת. מנהיג רוסיה פוטין מתנהל כבר שנים כדיקטטור קשוח ואכזר, גם בתוך ארצו וגם במישור הבינלאומי. הוא ושותפיו לשלטון ביטלו למעשה את הדמוקרטיה שהונהגה ברוסיה לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי. פוטין וחבריו נוקטים בשיטות מאפיוזיות כדי לדכא את מתנגדיהם ומטילים הגבלות על החופש וזכויות האזרח בארצם. במישור הבין־מדינתי, האכזריות והתוקפנות שלו הבאים לידי ביטוי בימים אלו באוקראינה כבר ידועים ומוכרים מזמן, מה שמגביר את התחושה שהיעדר ההיערכות למנוע פשעים נוספים מצידו היא רשלנות חמורה של העולם החופשי.
מדינות נאט"ו הפקירו למעשה את אוקראינה כאשר הודיעו שייצאו למלחמה בכל מקרה של פגיעה בריבונותה של אחת מחברות נאט"ו. אוקראינה כידוע רק שואפת להיות חברה בנאט"ו, אך טרם זכתה לממש את שאיפתה זו ולהתקבל לברית הצפון־אטלנטית. פוטין הבין נכון שנאט"ו ומדינות המערב לא יילחמו למען אוקראינה. זאת למרות "מזכר בודפשט" משנת 1994 שבו התחייבו ארצות הברית, רוסיה ואנגליה לשמור על ריבונותה של אוקראינה, בתמורה להסכמתה של אוקראינה להתפרק מהנשק הגרעיני הרב שנותר בה לאחר התפרקות ברית המועצות. לנו בישראל יש מספיק אירועים היסטוריים משל עצמנו שמלמדים מה ערכן של ערבויות בינלאומיות, אבל מי שהיה זקוק להוכחה נוספת קיבל אותה עכשיו.
3
למרות שדי ברור מי הצד הטוב ומי הרע במלחמה הזאת, ישראל לא צריכה למהר להיענות ללחצי ארצות הברית ומדינות המערב ולהצטרף באופן מלא לחזית האנטי־רוסית.
ישראל זקוקה ליחסים סבירים עם רוסיה כדי לנהל את מדיניות ההגנה שלה מול התוקפנות האיראנית כלפיה דרך שטחה של סוריה, הנתונה במידה רבה לשליטה רוסית. מדינות המערב, שבעצמן נמנעות מלסכן את חייליהן במערכה צבאית מול רוסיה על אדמת אוקראינה, לא יכולות לדרוש מישראל להתעמת עם רוסיה באופן שיגרום סיכון לחייליה ואזרחיה כאן בארץ.
זאת ועוד: אותן מדינות שדורשות מישראל לא להסתפק בסיוע הומניטרי לאוקראינה אלא לספק לה גם כלי נשק, הן עצמן נמנעות מסנקציות כלכליות אפקטיביות שהיו יכולות להסיר את איום הגרעין הקיומי שנשקף לישראל מאיראן. הן גם לא ממש מענישות את סין ואת רוסיה על היחסים המשגשגים שלהן עם איראן, שמאפשרים למשטר האייתולות לדבוק בפרויקט הגרעין שלו.
ישראל לא יכולה לסמוך על העולם המערבי שיעמוד לצדה, לא מול האיראנים וגם לא מול הרוסים. לכן היא לא יכולה להיכנס לעימות עם רוסיה, עם כל הצער והסימפטיה כלפי האוקראינים המותקפים ונשיאם היהודי האמיץ. התפקיד של שמירה על שלום העולם והענשת מדינות תוקפניות צריך להיות מוטל על מדינות גדולות וחזקות כמו ארצות הברית, בריטניה, צרפת ואנגליה. ישראל, מדינה קטנה מוקפת אויבים, חייבת קודם כול לדאוג לעצמה ולאזרחיה. תמיכתנו במלחמתה האמיצה של אוקראינה צריכה לבוא לידי ביטוי באספקת מזון וסיוע רפואי, בקליטה של פליטי מלחמה יהודים שבורחים משם לכאן, ובהצגת עמדה מוסרית ברורה נגד התוקפנות הרוסית – גם אם בתגובה הרוסים מודיעים על אי הכרה ב"כיבוש" הישראלי ברמת הגולן.
4
הלקחים שישראל צריכה להפיק מהמלחמה הזאת ברורים למדיי. גם בעידן הרקטות ארוכות הטווח, האיום של כיבוש קרקעי עדיין כאן. למרות העול הכלכלי הכרוך בכך, ישראל חייבת להמשיך ולהחזיק צבא יבשה חזקה שמסוגל לתת תשובה לכל תוקפנות כלפיה.
אסור בשום אופן לראות בערבויות בינלאומיות תחליף לנכסים אסטרטגיים מוחשיים. לכן יש להסיר מסדר היום כל רעיון לוויתור על בקעת הירדן, שהחזקתה היא חיונית מול איומים מהחזית המזרחית. כדי להסיר סופית מסדר היום את אפשרות מסירתה של בקעת הירדן, יש לעבות באופן משמעותי את ההתיישבות היהודית בה ולהחיל עליה בהקדם את ריבונות מדינת ישראל.
מסקנה נוספת צריכה להיות הורדתו מסדר היום המדיני של רעיון המדינה הפלשתינית. את יהודה ושומרון יש לשמור בידינו קודם כול מטעמים ערכיים־תורניים. אבל דווקא מי שסבור שערך השלום דוחה מפניו ערכים חשובים אחרים צריך להכיר בכך שמדינה פלשתינית דיקטטורית הדוגלת באתוס הג'יהאד והשאהיד היא הסכנה הגדולה מכולן לשלום בארצנו. כמו רוסיה, שהייתה יכולה לבחור בשלום ושלווה אבל העדיפה לבחור במלחמה, כך גם שכנינו הערבים למרבה הצער אינם שוחרי שלום. את הדוגמא לכך אפשר לראות בעזה, שלאחר הנסיגה הנואלת של ישראל משטחה הייתה יכולה לבחור להפוך לסינגפור של המזרח התיכון, מדינה קטנה לחוף הים עם תיירות, חקלאות ותעשייה משגשגות. אבל שלטון החמאס והאזרחים התומכים בו בחרו להפוך את שטחם למבצר צבאי חמוש ותוקפני. במקום לדאוג לשגשוג ולרווחה שלהם, הם עסוקים בסבבים בלתי פוסקים של עימותים צבאיים שפשעי מלחמה מול אוכלוסייה אזרחית היא שיטת הפעולה העיקרית שלהם.
ישראל חזקה מהירדן ועד הים, איתנה ברוחה ויודעת את דרכה, עם צבא חזק וכלכלה מפותחת, היא ערובה לכך שמה שקורה עכשיו באוקראינה לא יוכל לעולם לקרות גם כאן.
לתגובות: eshilo777@gmail.com