הקורונה וכעת גם המלחמה באוקראינה גוררים אחריהן לא מעט נפגעים בנפש שזקוקים לעזרה, אבל ענף הפסיכולוגיה הציבורית במשבר, אולי על סף קריסה.
פרום הארגונים למען פסיכולוגיה ציבורית מקיים בימים אלו מאבק שקט לקבלת תקנים ותקצוב רחבים יותר לענף. אלית מרדו, יו"ר התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, מספרת על משמעות המשבר והמאבק שמתחיל להתעורר בתקופה האחרונה.
"הרבה לא יודעים, אבל לכל אזרח בישראל מגיע טיפול פסיכולוגי בחינם בפסיכולוגיה הציבורית כמו הרפואה ציבורית", אומרת מרדו ומציינת כי למעט בתחום הפסיכולוגיה הציבורית בחינוך כל שאר התחומים, השיקומי, הגיל הרך, בבתי החולים ועוד, כל אלה אינם נתונים תחת תקנים מוסדרים הקובעים כמה פסיכולוגים ציבוריים צריכים להיות לכל נפש בישראל. המציאות היא שהשירות אמנם קיים, אבל "תורי ההמתנה נוראיים. מדובר על בין שנה לשנה וחצי וגם זה כשמדובר על חסר, כי רבים מאלה שמבינים כמה זמן הם יצטרכו להמתין עוברים לשירות הפרטי אם יש להם כסף, ואם אין להם כסף הם מוותרים על הטיפול.
<iframe src="https://omny.fm/shows/arutzsheva/03144717-c9a7-435a-8318-ae4d00c19c2f/embed" width="100%" height="180" frameborder="0" title="צריכים מעשים ולא רק הבטחות. אלית מרדו"></iframe>
לדבריה "המאבק שלנו מתחיל לקבל קול קצת יותר חזק. אנחנו פועלים בכמה מישורים. תנאי העסקת הפסיכולוגים בשירות הציבורי נוראיים. כדי לקבל את ההסמכה נדרשים תואר ראשון, תואר שני וארבע שנות התמחות, מסלול של כעשר שנים כמו רפואה, ומשתכרים כארבעים שקלים לשעה. רבים עוברים לקליניקות פרטיות".
מה אם כן מביא פסיכולוג צעיר לבחור בפסיכולוגיה ציבורית? "בשלבי ההתמחות יש שחייבים לעבוד בשירות הציבורי, כך שהם קהל שבוי. יש שמעדיפים להישאר בחצי משרה או פחות מכך בפסיכולוגיה הציבורית בגלל שיקולים אידיאולוגיים ובגלל רצון לחולל שינוי. סקר מלמד שרוב הפסיכולוגים היו רוצים לעבוד בשירות הציבורי אם התנאים היו מאפשרים זאת, גם בגלל שיקולים אידיאולוגיים וגם בגלל יתרונות פרקטיים נוספים".
עם זאת היא מציינת כי "כל חבריי וחברותיי שמסיימים התמחות יחד איתי, מאה אחוז מהם לא ממשיכים בשירות הציבורי בגלל התנאים. התרענו שהמצב עומד להחריף בגלל המגיפה. התחלואה הנפשית במדינה הלכה וגדלה, יש פניה רבה לקבלת שירות פסיכולוגי ואנשים מעדיפים לקבל שכר של פי עשר".
במציאות הזו, אומרת מרדו "המדינה לא משקיעה משאבים במתן השירות הזה לתושבים. אין תקינה למעט התחום החינוכי. אנחנו במצב גרוע לעומת מה שקורה במדינות ה-OECD. זה מחמיר בשנתיים האחרונות", ואם היינו חושבים ששירות בפריפרייה יינתן לאחר תור קצר יותר, טעינו. המציאות הפוכה. "גם בפריפריה הגיאוגרפית וגם בפריפריה החברתית התורים גדולים יותר, כי אין מי שיעבוד והמדינה לא משקיעה בפתיחת מרפאות. בעוטף עזה אין מרפאה אחת לבריאות הנפש", היא אומרת ומציינת כי אמנם "השירות הפסיכולוגי חינוכי עובד יפה בתוך מסגרות החינוך בעוטף, אבל במעגל הרחב יותר אין אף מרפאה בעוטף עזה לבריאות הנפש".
האם מדובר בקושי תקציבי? גם אם זו הסוגיה שמונעת מהאוצר את תקצוב הפסיכולוגיה הציבורית, מורדי סבורה שההיגיון אמור להיות כאן הפוך לחלוטין. "יש במדינה שלנו בעיה של כיבוי שריפות וקושי לראות שני צעדים קדימה. השקעה לא רבה במערך הפסיכולוגיה הציבורית תביא לחיסכון של כסף. כשמדברים על מי שזקוק לטיפול, הורים וילדים שסובלים מדיכאונות וחרדות שלא מאפשרים לתפקד, טיפול יגביר את החוסן של התושבים ויחזיר אנשים למעגל העבודה, טיפול ימנע קבלת טיפולים רפואיים שלא נצרכים. זה חיסכון לקופת המדינה. מיליארד שקלים לפסיכולוגיה הציבורית יתנו שירות מצוין לתושבים וזה יהיה חיסכון של פי כמה וכמה מזה".
באשר למאפייני המאבק שמנהלת הפסיכולוגיה הציבורית, אומרת מרדו כי בין השאר מובילי המאבק פוגשים פוליטיקאים שיוכלו לקדם בכנסת מהלכים של ממש. כשהיא מתבקשת לציין שמות של מי שאוזנם כרויה לדרישה היא מזכירה את חברת הכנסת מיכל וולדיגר שלדבריה בעוד אחרים מביעים תמיכה והבנה, היא דווקא מצליחה לייצר מעשים ולא רק הבטחות, "היא מקימה ועדות ועוזרת בהרבה מישורים", אומרת מרדו המציינת כי חברי כנסת נוספים מבינים את הסוגיה והחלו פועלים לקידומה.
ומה לגבי שר הבריאות? לפי שעה אין מענה מרגיע מכיוונו. "ניצן הורביץ שם כעת את הדגש על הצד הרפואי הפסיכיאטרי שהוא חשוב, אבל בריאות הנפש זה לא רק תרופות. נפגשנו אתו ולצערינו כרגע אין מענה מכיוונו", דברי מרדו.