הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: יהושע הלוי

בסיום פרשת פקודי וספר שמות נשלמה מלאכת הקמת המשכן. משה העמיד את המשכן, פרס את היריעות, הכניס כל כלי למקומו, הציב את קלעי החצר, פרס את מסך שער החצר, "ויכל משה את המלאכה". עם סיום המלאכה כיסה הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן.

זהו הרגע של השלמת המלאכה והשראת השכינה. זו גם החתימה של פרשיות המשכן וחתימתו של ספר שמות. בסרטי קולנוע ישנים מופיעה כאן השקופית: The End: הסוף. ומספרי מעשיות של פעם היו חותמים: "וזה הוא סוף המעשה". ואילו אנחנו חותמים ב"חזק חזק ונתחזק". ורומזים שיש המשך...

בעוד שבועות אחדים נקרא בספר ויקרא שהרגע הזה לא היה רק סיום אלא התחלה של יום עבודה מורכב וקשה, שבו הושלמה הכשרת הכהנים לעבודתם, בטהרה ובקרבנות, שבמהלכו גם מתו נדב ואביהוא בני אהרן בהקריבם אש זרה לפני ה', כאשר ניסו לזרז את ירידת השכינה והאש על המזבח. רק לאחר תלאות לא מעטות הסתיים היום הזה והתחילה עבודת המשכן הסדורה.

אם כן, מה פשר אוירת הסיום בסוף ספר שמות, ומדוע מתוארת כאן השראת שכינה בלי כל המעשים שעוד עתידים להעשות במהלך היום על ידי משה ואהרן ובניו הכהנים?

נדמה לעצמנו מעבר דירה או כניסה לבית חדש. ישנו רגע כזה, בסוף יום המעבר, שבו המובילים סיימו לפרוק את כל הרהיטים והארגזים, הפועלים עזבו את הבית והלכו להם, ובני הבית נשארים לבד בבית החדש, עדיין שום דבר לא במקומו ועדיין דרך ארוכה לפניהם עד שישלימו את כל תהליך ההתיישבות בבית. בכל זאת, ברגע הזה של השקט בסוף הסערה של יום המעבר, ישנה איזו תחושה סיכום והשלמה ונחת. מביטים לאחור ורואים שבעזרת ה' עשינו את זה. החלומות שנרקמו זמן רב ותורגמו להחלטות ולמעשים ולרצף של עשיה קדחתנית, הגיעו סוף סוף לכלל מימוש. הנה אנחנו כאן, בבית החדש. מתבקש לומר ברכה, להרים כוסית, לומר מזמור לתודה.

זהו רגע של השראת שכינה.

חז"ל אומרים, שכאשר השלימו הבונים את מלאכת המשכן, ברך אותם משה רבנו ואמר להם: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" והם ענו לו בפסוק: "ויהי נעם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".

בבואה של הרגע הזה מתרחשת כל אימת שאנו עוצרים את מירוץ החיים בסיומו של שלב מסוים, מתבוננים לאחור ומסכמים בסיפוק את מה שהגענו אליו. מתעלמים לרגע ממה שעוד עומד לפנינו, שמחים בחלקנו ומודים לה' שהביאנו עד הלום והצליח מעשינו. בזאת אנו משרים כביכול את השכינה במעשה ידינו.

נצרף עוד דוגמה אקטואלית מחיי המכללה: השבוע התקיים טקס חלוקת תארים של מסיימי התואר השני בשנים האחרונות. מקבלי התארים סיימו את לימודיהם זה מכבר, והם עסוקים בימים אלה וטרודים איש איש במלאכתו, בעבודת ההוראה, החינוך והניהול. בכל זאת, בטקס שררה אוירה של סיום. כביכול הכל שכחו שהם מצויים באמצע שנת לימודים ולמחרת בבוקר מתייצבים להמשך העבודה כבכל יום. בערב החגיגי שררה אוירה של התרוממות רוח, הכרת הטוב, סיכום של תקופה, ולא נגזים אם נאמר ששררה בו תחושה של השראת שכינה.

אחד הלקחים שאפשר ללמוד מפרשת פקודי הוא, שעל אף העובדה שמייד אחרי השלמת הקמת המשכן מתחילה עבודת הקודש של הכהנים, עם כל המתח והעומס של היום השמיני למילואים, יום חנוכת המשכן והמזבח, אפשר היה לעצור רגע, להתבונן על מה שהושג כעל מלאכה שלמה, להודות ולשמוח בכך. ההכרה בכך ניתנה מן השמים, ברדת הענן על המשכן.

התורה איפשרה לנו רגעים שכאלה גם על פני רצף היום ולוח השנה. הרגע הבולט מכולם הוא רגע כניסת השבת. כשחז"ל דורשים שבשבת צריך להיות במצב נפשי של "כאילו כל מלאכתך עשויה", יכול להיות שהם מתכוונים לתחושה הזאת שתארנו כאן. זו לא רק אמירה שוללת:אל תחשוב על מה שעליך לעשות כי עכשיו שבת וזמן מנוחה ואל תטריד את דעתך בדברי חולין. אלא גם אמירה חיובית: השבת נועדה לכך שתוכל להתבונן לאחור מתוך תחושה של סיפוק ונחת ולחוש שהשלמת את מעשיך, כמשה רבנו בסיימו לבנות את המשכן. אמנם, במוצאי שבת מתחיל שבוע חדש של עמל, אבל זו כבר בריאה חדשה ויצירה חדשה. כעת, בשבת, עלינו להתבונן על מה שהושלם כאילו סיימנו הכל, ותשרה שכינה במעשה ידינו, במה שעשינו עד כה.

לפי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, זו חויה שחוזרים עליה בכל אחת משלש התפילות ביום. כמו כן, יש ממד שכזה בסיומו של יום, בקריאת שמע על המיטה. וכן במועדים וברגלים.

מפרשת המשכן אנו למדים שהדבר אינו תלוי רק בזמן אלא גם בהתרחשות. דומה שהדגם הפשוט והמוכר ביותר לכך הוא חגיגת סיום מסכת. סיום מסכת הוא רגע של סיכום, השלמה, נחת וסיפוק. אף על פי שמייד לאחר מכן מתחילים את המסכת הבאה. יתר על כן, תחושת הסיפוק והשראת השכינה במעשה ידינו שבחגיגת הסיום, היא שנותנת כוח להמשיך הלאה.

חיי עמל ויצירה בריאים על פי התורה, מנוגדים למיתוס של סיזיפוס והופכים אותו על פניו. אדם מטפס ומגיע לנקודת שיא. חוגג את הסיום וההשלמה בשמחה, כאילו אין צורך להוסיף עוד דבר. אף על פי שהוא שיודע שמייד לאחר מכן הוא נדרש להמשיך ולטפס שוב, לא מתוך תחושה של סבל ובוודאי לא מתוך תחושה של חוסר משמעות אבסורדית, אלא אדרבה, מתוך שמחה והכרת הערך במעשיו, ובידיעה שמחכים לו עוד סיומים שכאלה בהמשך דרכו.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג