בג"צ דחה את עתירת עקורי איקרית להחזירם לכפר, אך ציין כי אם יחול שינוי במצב המדיני יש לשקול פתרון לאפשר להם להתיישב באותו איזור.
ארבעת נציגי התושבים עתרו נגד הממשלה, שרי הבטחון והאוצר, רשות הפיתוח ואלוף פקוד צפון.
הדיון התקיים לפני השופטים דליה דורנר, יצחק אנגלרד ואיילה פרוקצ'יה.
בפסקי הדין שנכתב בידי השופטת דורנר צויין, כי זוהי עתירה רביעית במספר, שעניינה החזרתם לכפרם של עקורי איקרית, שכשבוע לאחר שנכבש בידי צה"ל במלחמת העצמאות, נצטוו לפנותו לזמן קצר, ומאז לא הותר להם לשוב.
בעקבות עתירה שהגישו בשנת 1951 הכיר בג"ץ בזכאות התושבים לחזור לכפר. אלא שהצו המוחלט שניתן בעניין זה לא קוים. בשנת 1953 התקבל חוק, שמכוחו הועברו קרקעות הכפר - כ-24,000 דונם - לרשות המדינה, והוקצו בעיקר ליישובי הסביבה. עד 1972 נאסרה לחלוטין הכניסה לכפר, ורק בימי ממשלת גולדה מאיר הותר לבקר בכפר, אך לא לשהות בו דרך קבע.
כן הוחלט לפצות את התושבים בקרקע חלופית. בשנת 1981 נדחתה עתירה שלישית לבג"ץ, נוכח פרק הזמן הרב שחלף, שלא איפשר לבחון את חוקיות הפקעת הקרקע, וכן נוכח קביעת הממשלה, שהמצב הביטחוני אינו מאפשר החזרת התושבים.
מאז אותו היום, שב העניין ונדון על-ידי כל ממשלות ישראל, באמצעות ועדות שונות שהוקמו, והגם כי התגבשה הסכמה פוליטית רחבה, כי לעקורים נגרם עוול, ואף החלו מהלכים להשבתם לכפר, לא יצא הדבר אל הפועל.
נאמר בפסק הדין, כי העתירה הזו, הוגשה בשנת 1997, טענו העותרים - המסרבים לכל פשרה שאינה כרוכה בחזרתם לכפר - טענו כי המצב הביטחוני השתנה וכיום מאפשר הוא את החזרה, וכי הממשלה כבר החליטה להתיר זאת אך הדבר לא יצא לפועל בשל חילופי השלטון.
המדינה טענה, בתצהיר תשובה מאת ראש הממשלה אריאל שרון, כי אפילו הובטח לעקורים על-ידי ממשלות ישראל כי שיבתם תותר, הרי האינטרסים החיוניים של ישראל בעת הזו - בה מצויה ישראל במצב ביטחוני ומדיני קשה, ותביעת הפלשתינית להכרה ברצון השיבה של הפליטים לבתיהם, מועלית במשנה תוקף, כך שהחזרת העקורים לכפרם, תיצור תקדים מסוכן - מצדיקים השתחררות מן ההבטחה.
"אין חולק, כי הטעם הביטחוני, במובנו הצר, מכוחו נאסר על התושבים לשוב לכפרם אינו קיים עוד. אשר-על-כן יש לבטל את צווי-הסגירה, המתירים את הכניסה לאזור הכפר אך אוסרים על שהייה קבועה בו. אלא שבאין הקצאת קרקע על-ידי המדינה, גם לאחר ביטול הצווים, אין צאצאי העקורים יכולים - מן הבחינה המעשית - להתיישב בכפרם".
"ממשלות ישראל לדורותיהן אמנם לא גיבשו החלטה פורמאלית המאפשרת את חזרת העקורים, אלא שבעניין זה - בשל התנהלות הרשויות במשך השנים - ניתן, לכל הפחות, להניח כי התגבשה הבטחה שלטונית כי החזרה תותר. בהסתמך על הבטחה זו נמנעו העותרים מלנקוט צעדים משפטיים לאכיפת פסק-דינו הראשון של בית-המשפט הגבוה לצדק, ובכך השתנה מצבם לרעה".
עוד נאמר, כי רשות מינהלית רשאית להשתחרר מהבטחה שלטונית אם קיים לכך צידוק חוקי, ובכלל זה שינוי בנסיבות, בגדרו מחייב האינטרס הציבורי השתחררות כאמור. שיקול דעתה של הרשות בעניין זה נתון לביקורת שיפוטית,המביאה בחשבון, בין השאר, את מידת הפגיעה בתקנת הציבור שאכיפת ההבטחה עלולה לגרום; את שוויו של השינוי לרעה שחל במצבו של מקבל ההבטחה לעומת שווי אכיפת ההבטחה על הרשות; וכן את הפגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים, העשויה להיגרם כתוצאה מן האכיפה. עם זאת, השתחררות מהבטחה כאמור, ובפרט אם מקבל ההבטחה פעל על-פיה ושינה את מצבו לרעה, עשויה להקים עילה למתן תחליף-אכיפה, ובייחוד תשלום פיצויים".
"במתן פיצויים הוגנים יש אף כדי לקיים את דרישת המידתיות שבפעולת ההפקעה, כמתחייב מן ההגנה על הזכות לקניין, הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תשלום הפיצויים גם מקיים את עקרון השוויון בכך שמאזן הוא את הנטל המוטל על בעל המקרקעין בגין הצורך הציבורי שלשמו הופקעה הקרקע".
השופטת דורנר כתבה, כי "בענייננו, עמדת המדינה מושתתת על שיקולי-רוחב מדיניים. בעניין זה יש לממשלה שיקול-דעת רחב, ומתחם הסבירות הנתון לה רחב ביותר. משכך, יש לקבל את עמדת הממשלה כי אין לאכוף את ההבטחה השלטונית להחזרת העקורים לכפר, ויש להסתפק בתחליף אכיפה, על-ידי הקצאת קרקעות במקום אחר או בתשלום פיצויים".
"המסקנה היא, איפוא, כי בכפיפות לחובת הרשות לבטל את צווי-הסגירה כאמור, יש לדחות את העתירה. אלא שאותו "חוב של כבוד" - שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, כי יותר להם לחזור לכפרם - נותר בעינו. ראוי הוא אם-כן, אם יחול שינוי במצב המדיני, לשקול פתרון שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור".
(עתי"ם) (ח)
ארבעת נציגי התושבים עתרו נגד הממשלה, שרי הבטחון והאוצר, רשות הפיתוח ואלוף פקוד צפון.
הדיון התקיים לפני השופטים דליה דורנר, יצחק אנגלרד ואיילה פרוקצ'יה.
בפסקי הדין שנכתב בידי השופטת דורנר צויין, כי זוהי עתירה רביעית במספר, שעניינה החזרתם לכפרם של עקורי איקרית, שכשבוע לאחר שנכבש בידי צה"ל במלחמת העצמאות, נצטוו לפנותו לזמן קצר, ומאז לא הותר להם לשוב.
בעקבות עתירה שהגישו בשנת 1951 הכיר בג"ץ בזכאות התושבים לחזור לכפר. אלא שהצו המוחלט שניתן בעניין זה לא קוים. בשנת 1953 התקבל חוק, שמכוחו הועברו קרקעות הכפר - כ-24,000 דונם - לרשות המדינה, והוקצו בעיקר ליישובי הסביבה. עד 1972 נאסרה לחלוטין הכניסה לכפר, ורק בימי ממשלת גולדה מאיר הותר לבקר בכפר, אך לא לשהות בו דרך קבע.
כן הוחלט לפצות את התושבים בקרקע חלופית. בשנת 1981 נדחתה עתירה שלישית לבג"ץ, נוכח פרק הזמן הרב שחלף, שלא איפשר לבחון את חוקיות הפקעת הקרקע, וכן נוכח קביעת הממשלה, שהמצב הביטחוני אינו מאפשר החזרת התושבים.
מאז אותו היום, שב העניין ונדון על-ידי כל ממשלות ישראל, באמצעות ועדות שונות שהוקמו, והגם כי התגבשה הסכמה פוליטית רחבה, כי לעקורים נגרם עוול, ואף החלו מהלכים להשבתם לכפר, לא יצא הדבר אל הפועל.
נאמר בפסק הדין, כי העתירה הזו, הוגשה בשנת 1997, טענו העותרים - המסרבים לכל פשרה שאינה כרוכה בחזרתם לכפר - טענו כי המצב הביטחוני השתנה וכיום מאפשר הוא את החזרה, וכי הממשלה כבר החליטה להתיר זאת אך הדבר לא יצא לפועל בשל חילופי השלטון.
המדינה טענה, בתצהיר תשובה מאת ראש הממשלה אריאל שרון, כי אפילו הובטח לעקורים על-ידי ממשלות ישראל כי שיבתם תותר, הרי האינטרסים החיוניים של ישראל בעת הזו - בה מצויה ישראל במצב ביטחוני ומדיני קשה, ותביעת הפלשתינית להכרה ברצון השיבה של הפליטים לבתיהם, מועלית במשנה תוקף, כך שהחזרת העקורים לכפרם, תיצור תקדים מסוכן - מצדיקים השתחררות מן ההבטחה.
"אין חולק, כי הטעם הביטחוני, במובנו הצר, מכוחו נאסר על התושבים לשוב לכפרם אינו קיים עוד. אשר-על-כן יש לבטל את צווי-הסגירה, המתירים את הכניסה לאזור הכפר אך אוסרים על שהייה קבועה בו. אלא שבאין הקצאת קרקע על-ידי המדינה, גם לאחר ביטול הצווים, אין צאצאי העקורים יכולים - מן הבחינה המעשית - להתיישב בכפרם".
"ממשלות ישראל לדורותיהן אמנם לא גיבשו החלטה פורמאלית המאפשרת את חזרת העקורים, אלא שבעניין זה - בשל התנהלות הרשויות במשך השנים - ניתן, לכל הפחות, להניח כי התגבשה הבטחה שלטונית כי החזרה תותר. בהסתמך על הבטחה זו נמנעו העותרים מלנקוט צעדים משפטיים לאכיפת פסק-דינו הראשון של בית-המשפט הגבוה לצדק, ובכך השתנה מצבם לרעה".
עוד נאמר, כי רשות מינהלית רשאית להשתחרר מהבטחה שלטונית אם קיים לכך צידוק חוקי, ובכלל זה שינוי בנסיבות, בגדרו מחייב האינטרס הציבורי השתחררות כאמור. שיקול דעתה של הרשות בעניין זה נתון לביקורת שיפוטית,המביאה בחשבון, בין השאר, את מידת הפגיעה בתקנת הציבור שאכיפת ההבטחה עלולה לגרום; את שוויו של השינוי לרעה שחל במצבו של מקבל ההבטחה לעומת שווי אכיפת ההבטחה על הרשות; וכן את הפגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים, העשויה להיגרם כתוצאה מן האכיפה. עם זאת, השתחררות מהבטחה כאמור, ובפרט אם מקבל ההבטחה פעל על-פיה ושינה את מצבו לרעה, עשויה להקים עילה למתן תחליף-אכיפה, ובייחוד תשלום פיצויים".
"במתן פיצויים הוגנים יש אף כדי לקיים את דרישת המידתיות שבפעולת ההפקעה, כמתחייב מן ההגנה על הזכות לקניין, הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תשלום הפיצויים גם מקיים את עקרון השוויון בכך שמאזן הוא את הנטל המוטל על בעל המקרקעין בגין הצורך הציבורי שלשמו הופקעה הקרקע".
השופטת דורנר כתבה, כי "בענייננו, עמדת המדינה מושתתת על שיקולי-רוחב מדיניים. בעניין זה יש לממשלה שיקול-דעת רחב, ומתחם הסבירות הנתון לה רחב ביותר. משכך, יש לקבל את עמדת הממשלה כי אין לאכוף את ההבטחה השלטונית להחזרת העקורים לכפר, ויש להסתפק בתחליף אכיפה, על-ידי הקצאת קרקעות במקום אחר או בתשלום פיצויים".
"המסקנה היא, איפוא, כי בכפיפות לחובת הרשות לבטל את צווי-הסגירה כאמור, יש לדחות את העתירה. אלא שאותו "חוב של כבוד" - שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, כי יותר להם לחזור לכפרם - נותר בעינו. ראוי הוא אם-כן, אם יחול שינוי במצב המדיני, לשקול פתרון שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור".
(עתי"ם) (ח)