באחת הסצנות האלמותיות מהסרט 'הערת שוליים' רואים את פרופסור שקולניק הבן יושב עם סטודנטית במשרד, ומצטט את אבא שלו, פרופסור שקולניק המקורי, בכדי למתוח ביקורת עדינה על העבודה שהגישה לו אותה סטודנטית.
"יש בעבודה שלך הרבה דברים נכונים והרבה דברים חדשים" הוא אומר לה, "הצרה היא שהדברים החדשים אינם נכונים והדברים הנכונים אינם חדשים".
נזכרתי בציטוט הזה אתמול כשקראתי את מה שכתב רוני קובן, מנחה תכנית הראיונות 'פגישה'. "הערב נשדר את אחת התוכניות המפתיעות והמרגשות שצילמנו בכל עונותיה של פגישה" הוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו, "כלת פרס ישראל מרים פרץ מדברת בכנות ובכשרון סיפורי נדיר על המירוץ לנשיאות מול בוז׳י הרצוג, על שפת הלב השבור ועל מחיר השלום שעדיף לדבריה על מחיר המלחמה".
צפיתי בראיון המדובר וכאחד שכבר ראה לא מעט פרקים של 'פגישה' ומאוד אוהב את העבודה של קובן אני בהחלט יכול להעיד שמדובר "באחת התוכניות המפתיעות והמרגשות", אבל הצרה היא, אם לרפרר לציטוט של השקולניקים, שהדברים המפתיעים אינם מרגישים והדברים המרגשים אינם מפתיעים.
כל ראיון ושיחה עם מרים פרץ שראיתי עד היום היו מסמך אנושי מטלטל, והפרק האחרון של 'פגישה' לא חורג מהסטטיסטיקה הזו. אבל החלק הזה, המרגש, שבו מרים וכנראה גם הצופים היו עם דמעות בעיניים, הגיע רק בחלקו השני של הפרק.
עשר דקות ושלושים ושלוש שניות, יותר משליש מהפרק, תפס הנושא של המרוץ של מרים לנשיאות. היו שם דברים מפתיעים, היו שם דברים מסקרנים, אבל הייתה גם תחושה של פספוס. ברור שיש עניין להזכיר ולהתייחס ולראות את התגובה של מרים לאפיזודה הזו בחייה, אבל זה מה שהיה המירוץ עבור מרים, אפיזודה. שבוע אחד, אולי שניים, מתוך חיים שלמים של עשיה ותרומה. משהו לכתבת סוף שבוע בעיתון. לא שליש מפרק שאמור לשקף ולהקיף את כל פועלה המודל לחיקוי הזה שנקרא מרים פרץ.
ואין ספק שהיא מודל. מודל ביכולת שלה להרים את עצמה ולשמוח ("תלמד את עצמך לחייך וזה יבוא") מודל ביכולת התאוששות מתוך משבר, וגם, ביכולת לדעת איפה היא דווקא לא מודל. "אני לא דוגמה לכלתי שלומית, ואני לא דוגמה לאנשים בנושא הזה שלא בניתי בית" היא מתריעה בקובן ובצופים לאחר שהיא מסיימת לספר על בעלה המנוח אליעזר, "לכל דבר יש עת וצריך לדעת גם מתי לקום ולבנות מחדש בית".
אז את הפרק של אתמול אפשר לחלק לשניים. החלק הראשון היה מעניין, מפתיע, וכלל שמות כמו ביבי, בנט ויאיר לפיד, חומר מהסוג שיכול להיכנס ככתבת סוף שבוע במהדורת החדשות של כל אחד מהערוצים המרכזיים, אבל החלק השני של הראיון היה משהו אחר לחלוטין. הוא לא היה חדש או מפתיע במיוחד, פרץ חזרה שם על דברים שהיא אמרה כבר בעשרות הזדמנויות, אבל הוא היה מרגש כיוון שהוא היה ראיון הפוך.
בדרך כלל ראיון אמור לספק תשובות, בחלק הזה של הראיון עלו בעיקר שאלות. לא שאלות של המראיין, שאלות של המרואיינת. שאלות קשות, נוקבות, כלפי ריבונו של עולם. שאלות שמרים בעצמה מעידה כי כבר ברגע בו הודיעה לה שגם אלירז נהרג היא הבינה שלעולם לא תקבל עליהם תשובות. ולמרות זאת היא עדיין שואלת, ולמרות זאת היא ממשיכה להאמין. לראות ולהתרגש.