על ההשלכות החברתיות הקשות של מצוקת עובדי הפסיכולוגיה הציבורית שוחחנו עם מי שמנסה להגיע לפתרונות מעשיים, חברת הכנסת מיכל וולדיגר, אך קודם לכך ביקשנו ממנה לספר מה הוביל לתקרית הדמעות בינה לבין חברת הכנסת עידית סילמן.
נזכיר כי בסרטון שהופץ לאחר הדיון בוועדת הבריאות נראה היה הוויכוח בין השתיים ולאחר חיתוך מסוים בצילום נשמעה חברת הכנסת סילמן מתבטאת בדמעות. על מה היה הוויכוח ביניכן, שאלנו את חברת הכנסת וולדיגר.
"הגעתי לכנסת אחרי למעלה מ-15 שנה של עשייה חברתית בתחום בריאות הנפש וההתמכרויות. באתי לשנות מדיניות ברמת המודעות, הסטיגמה והאפליה. בתוך ספר החוקים יש חוקים רבים עם אפליה מובנית", היא אומרת ומספרת על הצעת חוש שהעלתה ביום רביעי האחרון לקריאה טרומית שעבר על מנת למנוע אפליה להורי ילדים נפגעי נפש שאינם יכולים להתאגד ולספר על מצוקתם. "גם לעידית יש הצעת חוק דומה", אומרת וולדיגר, אך "הקואליציה שבראשה עומדת עידית הפילה את הצעת החוק. אני מבינה את המשחקים בין קואליציה לאופוזיציה, למרות שיש לי שיתופי פעולה עם חברי קואליציה. בהצעת החוק הדומה שלה כתוב עד כמה ההצעה הכרחית וחשובה ולמרות זאת הצעת החוק שלי נפלה. את שלה היא לא העלתה".
ואז הגיע הדיון אתמול, "בסדר היום ראיתי שביום שני מתוכנן דיון עם הורים בדיוק על הנושא הזה. הגעתי לדיון וראיתי שההורים מספרים עד כמה קשה להם והם לא יכולים לפרסם. היא יושבת ומכילה את הדברים שלהם, אומרת להורים שהיא איתם כשבעצם היא לא קידמה את החוק. הצביעות הזו הוציאה אותי מדעתי".
וולדיגר מציינת כי היא מכירה את הסוגיה לפני ולפני הן כבת למשפחה בה יש מתמודד נפש והן כחברת מועצת גבעת שמואל שהחזיקה את תיק הרווחה והקימה עמותות בנושא זה. "אני מכירה את זה מכל כיוון. לבוא ולשמוע את הניצול הציני בהורים ובמשפחות, לומר להם כמה היא איתם למרות שלפני כמה ימים היא יכולה הייתה לעשות את השינוי הזה והיא הכשילה אותו. שם כבר התפוצצתי. זה לא אני מול עידית, אלא אלפים ועשרות אלפים שנמצאים מאחוריי ומבקשים שינוי ולא רק לדבר על צורך בשינוי".
"התחלתי לדבר אבל היא עם הכוח שלה סותמת לי את הפה ומנצלת את הכוח לרעה. זורקת אותי ואחר כך מתייפחת בבכי. אלו כללי משחק שאני כבר לא משחקת אותם", אומרת וולדיגר ששבה ומדגישה כי "כעורכת דין שהקימה ארגונים והייתה חברת מועצת עיר אני מבינה את משחקי הכוח הפוליטיים, אבל הקואליציה הזו והיו"ר בפרט לקחה את זה כמה צעדים קדימה. לפעמים צריך להיות ענייניים אבל הכול עניין של פוזיציה. הם שליחים של עצמם ולא של עם ישראל. לא מזמן נפתלי בנט אמר בראיון לצביקה הדר שלא מעניין אותו מה הבוחרים שלו חושבים והוא בא לעשות למען עם ישראל. אלה נאומים שמתאימים לדיקטטור ולא למשטר דמוקרטי. העם הוא שבחר אותך. זה לא רק בנט אלא כל החבורה הזו לא סופרת אף אחד אלא רק עצמה".
ומכאן עברה השיחה עם חברת הכנסת וולדיגר למצוקת כוח האדם בפסיכולוגיה הציבורית אותה היא מנסה לפתור בשיתופי פעולה נרחבים, בין השאר עם חבר הכנסת סמי אבו שחאדה כמו גם עם מיכל שיר, קרן ברק, אמילי מואטי, קטי שטרית ואחרים.
"תחום בריאות הנפש חוצה מגזרים ומגדרים. הוא נופל כרעם ביום בהיר ללא הבדלי מגדר ומגזר. יש מצוקה קשה. המצב קטסטרופאלי בפסיכולוגיה הציבורית. כל נושא בריאות הנפש נמצא על כרעי תרנגולת. המערכת הייתה מערכת מורעבת עוד לפני הקורונה. התחום מקבל בישראל הרבה פחות מכל מדינות ה-OECD", היא אומרת ואם בשבוע שעבר שמענו על תורים של שנה ושנה וחצי כדי לאפשר למי שאין לו את היכולת הכלכלית להגיע לקליניקה פרטית, מוסיפה וולדיגר ואומרת: "מדובר בשבעים שנה של ייבוש של התחום הזה, ואני רואה את זה לא רק בפסיכולוגיה הציבורית שנמצאת בקריסה, אלא גם בצפיפות בבתי החולים הפסיכיאטריים כשהמטופלים ממילא נמצאים בקטסטרופה אישית. זו אש בוערת שעוד מעט תתפוצץ לנו בפנים".
כשהיא מתבקשת להציג צעדים הכרחיים וראשוניים לפתרון שאינו מצריך הוצאות כבדות על הקופה הציבורית, מדגישה וולדיגר כי היא אינה מקבלת את טענות משיכת השמיכה הכלכלית שכן "אני רואה שיש לא מעט כספים שהולכים לאיבוד ואפשר לצרף אותם". לדבריה היעדר טיפול ראוי גורם להפסד של כשישים מיליארד שקלים מדי שנה, שכן טיפול ראוי מחזיר מטופלים לשוק העבודה.
עם זאת היא מציינת מספר צעדים הכרחיים והראשון שבהם הוא "שינוי תודעה. המשפחות הן לא חלק מהבעיה, אלא חלק נכבד מהפתרון. צריך להשקיע בהן. המשפחה היא מעטפת תומכת והיא זו שתהיה שם אחרי הליווי המקצועי. צריך להשקיע במשפחות בתמיכה, בהכשרה, במוקדים, בצוותי משבר, בהגעה אל המשפחות. זה סיוע בסכומים יחסית נמוכים".
בנוסף, היא אומרת , יש לתמרץ את אנשי המקצוע ולתמרץ סטודנטים שבוחרים באפיק מקצועי זה כאשר כיום הם זוכים לשכר עלוב אחרי שנים רבות של לימוד. כמו כן יש להכווין את אנשי המקצוע לתחומי הפסיכיאטריה שבהם יש את החוסרים.
"חשובה העלאה למודעות, וזה נוגע לא רק לממשלה ולמקבלי ההחלטות אלא לציבור כולו. ככל שנדע לזהות מצוקה מהר יותר ונטפל בה יותר כך נרוויח", היא קובעת.