הקשר בין אם וביתה הוא הנושא המרכזי בסרט החדש של פיקסאר 'אדומה אש' והוא קרוב במיוחד לליבה של הבמאית דומי שי, מי שמוכרת בעיקר עבור עבודתה על הסרט המונפש הקצר, שגם זכה באוסקר, מבית אולפני פיקסאר 'באו', אותו כתבה וביימה.
לאחר ש'באו' זכה בפרס האוסקר נשאלה שי באופן שכמעט ניבא את העתיד שלה מדוע הדמות במרכז הסרט הייתה זכר, היא אמרה: "כי צריך סרט באורך מלא כדי לגולל את מערכת היחסים בין אם לביתה."
כעת שי מוסיפה: "הקשר בין אם ובת הוא אף פעם אינו שחור ולבן. בתחילת הסרט מיי באמת אוהבת את הקשר שיש לה עם אימה אך היא נמשכת אל עבר כיוונים חדשים – בדומה לכל בני גילה. זה הזמן בחייה לשינויים גדולים, תרתי משמע."
השלב הזה בהתבגרות מיוצג בסרט באופן פיזי, בלתי צפוי ושלא ניתן להסתירו: כאשר הרגשות של מיי מציפים אותה היא נהפכת לפנדה אדומה ענקית בגובה 2 מטר. "דקה אחת הכול טוב ושנייה לאחר מכן (בדומה לכולנו בגיל ההתבגרות) הכול מתהפך, היא נהיית גבוהה יותר, רעבה יותר ורגשית יותר וכל זאת בתצורה של פנדה אדומה ענקית".
"הדרך היחידה בה מיי יכולה לחזור לצורתה האנושית היא באמצעות נשימות עמוקות כדי להירגע עד אשר תוכל שנית לשלוט ברגשותיה. קצת בדומה לענק הירוק אבל חמודה יותר... בגדול, אנחנו משתמשים בפנדה האדומה והחביבה כמטאפורה לתהליך ההתבגרות שהוא לא הכי ידידותי למשתמש," מסבירה שי.
מפיקת הסרט לינדסי קולינס מוסיפה שהסרט מתרחש בטורונטו קנדה, בתחילת שנות האלפיים, דבר אשר מספק לסרט שורשים מציאותיים. "הסרט מתרחש במקום וזמן מוכר. זה חשוב לסיפור עצמו מכיוון שההתבגרות שמיי עוברת לקוחה מפנטזיה – אך עדיין כולנו יכולים להתחבר למה שעובר עליה. זה סרט התבגרות שנוגע בכל הנקודות הרגישות בדרך. הסרט עוסק בתקופה בחיים בה כל אחד מנסה להבין מי הוא.
"מיי קרועה בין המשפחה לחברים ולומדת שהיא כלל אינה מי שהיא חשבה שהיא. מנגד יש לנו את דמות האם שביתה לפתע מתעניינת במוזיקה מוזרה ובנים – אימא שמתקשה לשחרר את ביתה ולתת לה להיות מי שהיא צריכה להיות. זה נושא אוניברסלי שאתה יכול להתחבר אליו בין אם אתה הורה, ילד או אולי שניהם."
אמה של מיי היא מינג לי, רעיה גאה, אם מסורה ועובדת חרוצה אשר משמרת את המקדש של משפחת לי בצ'יינה טאון בטורונטו. "מינג היא תמהיל של כל הנשים האסייתיות החזקות והמדהימות בחיי," אומרת שי. ג'וליה צ'ו אשר כתבה את תסריט יחד עם שי מוסיפה: "מינג יכולה להיות אינטנסיבית מעט בתור אם, אבל כל הדברים המטורפים שהיא עושה נובעים מאהבתה לביתה."
צ'ו, כאם בעצמה לבת צעירה, יכולה להבין את מינג: "תמיד דמיינתי את מינג כבת גילי. אפילו כשהיא מגיעה לנקודות הקיצון שלה, תמיד ניסיתי לראות את דמותה כאדם שלם. אני די בטוחה שמינג היא העתיד שלי – אם לא ההווה שלי."
עבור סנדרה או, על אף שעיקר הסרט הוא סיפורה של מיי, הנערה המתבגרת אינה היחידה שצריכה לנווט דרך השינויים בחייה. "מינג צריכה לעבור תהליך בעצמה, היא אוהבת את ביתה אבל היא גם צריכה לקבל את האישה שהיא הופכת להיות." או מתארת את מינג כאימא מגוננת יתר על המידה אשר תולה המון ציפיות בביתה אך בעוד מינג רוצה שמיי תהיה פתוחה עמה ותספר לה הכול, "למינג יש סוד משל עצמה," אומרת או.
לדבריה של קולינס הסרט מנגן על מיתרי הלב מכיוון שהוא מבוסס על הסיפור האישי של דומי שי: "היא הייתה בת 13 בשנת 2002, הייתה לה מערכת יחסים מורכבת עם אימה, חלק מהרגעים המטורפים ביותר בסרט באמת קרו לדומי במהלך שנות ההתבגרות שלה."