לצערי הרב, הרב צבי טאו, מנהיגם הרוחני והקובע של נעם, מפרש באופן מוטעה את תורת הראי"ה קוק; וגם מפרש באופן מוטעה את מהותה של מדינת ישראל; וגם פירק את בית המדרש. התוצאה היא שדרכו היא ההיפך הגמור מן ה'ציונות הדתית' המקורית.
ראשית, במוסף 'שמיני' תשע"ז של 'מקור-ראשון' סיפר הרב עמיחי גורדין, בזיכרון לרבו, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, כי לפני שנים הקציב משרד הדתות "מלגות נכבדות לאברכים מצטיינים", ומינה ועדה משותפת של רבנים חרדיים ודתיים-לאומיים שבחנה את זכאותם של אברכים משני המגזרים. ממילא התבקשה השוואה לאפיון התורני של שני סוגי האברכים, והרב א' ליכטנשטיין סיפר, כי "שוחח פעם על ההשוואה עם ראש ישיבה חרדי שישב גם הוא בוועדה.
שניהם הסכימו שמבחינת היקף הידיעות – האברכים החרדים גוברים על חבריהם הסרוגים. עם זאת, מבחינת רחבות הדעת ועומקה, לאברכים החרדים היה הרבה מה ללמוד מחבריהם הדתיים–לאומיים". לאמור, שהשוואה בין אברך 'סרוג' מהר-עציון (שלמד בנעוריו לימודי ליבה) ואברך חרדי מפונביז' (שהוא בור ועם הארץ בפיסיקה ובמתמטיקה) מעלה, שה'גושניק' יעלה על מקבילו החרדי ברוחב-הדעת ובעומק בהבנת התורה. ומסקנה מופלאה זו היא רעידת אדמה.
כי ממש כדברים האלה, ובזכות לימודי החול, כתב הראי"ה קוק: "הנה כל החוכמות אף שאינן עיקריות, מ"מ ראוי לישראל, ובפרט לחכמי התורה, שידעו אותן, שעל ידי זה מתקדש שם שמים... והנה אם היו ישראל יודעים ומבינים בכל חכמה ומדע, היו החכמות עצמן מתעלות... כי היו מאחדין אותן עם קדושת התורה להשכיל יותר בחכמת השי"ת" (מאמרי הראי"ה, עמ' 438). וקדם לו הגאון מווילנא: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות – לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד" (בהקדמה ל'ספר אוקלידוס', בתרגום הרב ברוך שיק משקלוב; האג 1780). וכך כתב גם הרב יצחק ניסנבוים, נשיא המזרחי בפולין: "בוודאי שצריכים ללמד את הבנים גם לימודים כלליים, להעמידם גם על ערכה הגדול של התרבות הכללית. בלי חולין אין גם קודש" (היהדות הלאומית, עמ' 168). זו לא רק הלגיטימיות להשכלה כללית, כפי שלימדונו גדולי ישראל בכל הדורות, שהיו רופאים ובקיאים בכל חכמה, אלא גם עמדה תורנית מוצקה, שלפיה, השכלה ומדע הם המעמיקים את הבנת התורה. מנגד, הרב צבי טאו רואה בטכנולוגיה ובמדע את מקור הרע בעולם: "ההתרכזות בשכלול היכולת המדעית והטכנולוגית נושאת עמה הרס רוחני ומשפילה מאוד את רוח האדם" (נושא אלומותיו, עמ' כח). בגלל השקפתו זו, ובהתנגדותו ללימודי פדגוגיה בהם יכשירו עצמם כמה מתלמידי 'מרכז הרב' להיות מורים בישראל, התפלג הרב צבי טאו מהישיבה וגרם לקרע ולשסע בבית המדרש ובעולם היהודי בכלל.
כשפרסם את חוברתו "צדיק באמונתו יחיה", ובה התקפה חריפה על המכללות הדתיות, כולל מכללת הרצוג, זעק הרב אמנון בזק מנהמת לבו: "איני מוצא מנוח לעצמי... כי הדברים שצוטטו בחוברת בשם הרב טאו הם דברים קשים ופוגעים...; לצערנו, בחוברת זו ישנם ביטויים קשים ביותר על מכוני הוראה הפועלים בהוראת גדולי תורה; ביטויים כמו: "כל מי שלמד ומלמד במקומות כאלו הוא מורעל. הוא מורעל והוא מרעיל... זו טומאה שאין כדוגמתה" (עמ' לט). האם הרב אהרן ליכטנשטיין הוא "מרעיל ומורעל"? האם הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל – אף הוא "מרעיל ומורעל"? האם הרב חיים דרוקמן... הוא "מרעיל ומורעל"? האם הרב יואל בן-נון "מרעיל ומורעל"? האם בשל מחלוקת אידיאולוגית מותר [לרב צבי טאו] לבזות תלמידי חכמים ברבים"? מכאן, שמפלגת 'נעם' תחת השגחתו – היא צרה צרורה, גם לתורה וגם לחברה הישראלית.
שנית, שיטת ה'קו' של הרב טאו היא ההיפך מסנהדרין הגדולה, ש"היתה כחצי גורן עגולה, כדי שיהו רואין זה את זה" (משנת סנה' ד:ג), בעוד הרב טאו מציג 'קו' אחד ואין בלתו, ממנו 'אין הוא רואה איש ממטר', כלשון העם; אין מחלוקת, ואין יותר 'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים'. לכן הרב טאו אינו משתתף בפאנל של תלמידי חכמים בדיון ציבורי, כי הוא בעל עמדת יחיד, ו'אין עוד מלבדו'. זו לא דרכה של תורה, וזו לא דרכה של תנועת 'תורה ועבודה' והציונות הדתית. החרם שהטיל הרב טאו על כל השקפה תורנית חוץ ממנו – חילחלה עמוק לתלמידיו ולנעם. ידוע לי גם ידוע שבכל עמדה שהגיעו אליה חניכיו (כמו ריכוז סמינריון למדריכים) הם החרימו תלמידי חכמים בעלי עמדות שונות, וזה ההיפך מ'הציונות הדתית'.
שלישית, ראשי המדינה. מהתורה למדנו, שהקב"ה מבקש את האדם, את האומה ואת המוסר, ולא את המדינה. כך טענו גדולי הרוח של הציונות הדתית, כי עד כמה שהמדינה היא ערך חשוב, יקר ואהוב, אין היא 'ערך-על' הדוחה ערכים מוסריים, ובכך ביטאו עמדה תורנית אנטי-פאשיסטית. כך לימד הרב מ"א עמיאל, שנביאי ישראל ביקרו נמרצות את המדינה, אם זו חטאה ולא מילאה את ייעודיה הרוחניים: "מפני שגם מדינה היא בבחינת פסל ותמונה לקיומה של האומה הישראלית, שהוא עַם הרוח" (התקופה, ב, עמ' ו). וכך הגרי"ד סולובייצ'יק, שחזר והדגיש את מחויבותנו הגדולה למדינת ישראל, אך גם הזהיר, כי "השעבוד למדינה יכול ליהפך לעבודה זרה" (על התשובה, עמ' 142). השקפה מוצקה זו היא דרך המלך ביהדות, בעוד עמדתו ה'ממלכתית-על', כביכול, של הרב טאו, סותרת את התורה, שחקקה את "אשר נשיא יחטא". וכאשר תמך פומבית באותו נשיא-המדינה שהורשע באונס נשים, הציג בכך הרב טאו, ובניגוד לעמדת התורה, עמדה תיאולוגית של הערצת אישים, כמו מלך ונשיא, נציגי המדינה, כערך דתי עליון, הגובר על ערכי הצדק והמוסר, ועמדה דתית כזו אין לקבל בשום פנים ואופן. נזכור את מה שאמר שמעון בן שטח לינאי המלך: "עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד" (סנה' יט, ע"א).
רביעית, ההזדהות עם החרדים. נחמץ הלב בראותנו את העולם החרדי, המקדש את ההיפך ממה שאמרה התורה, וממה שקבעו חז"ל והרמב"ם, ש"כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון", ואוי להם כאשר אינם מצטרפים בכל לבם לצורכי הציבור, הן בגיוס מלא לצבא והן בפרנסת היחיד והכלל, ונופלים, בכוונת מכוון, על גב הציבור, ואין לך חילול השם גדול מזה בכל רגע נתון. ואילו הרב טאו, בכמה מועדי בחירות, הורה בפומבי שלא להצביע בעד מפלגה דתית-לאומית אלא בעד מפלגה חרדית, לא-ציונית. ומכותלי דבריו ניכר שבחירתו זו היא מהותית, ולא טכנית.
חמישית. ודאי שקידום ערכי המשפחה הוא משימה חיונית מאין כמוה; אלא, שהקידום העיקרי לערכי המשפחה בישראל נעשה כיום על ידי רבני 'צהר' ורבני 'בית הלל' דווקא, בשל דרכם החיובית, המסורה ובעיקר המקרבת. ואילו מפלגת 'נעם' טועה בנהלה מלחמה פרובוקטיבית, שלילית ופוגענית.
מכאן, שאין להסכים לשימוש שעושה מפלגת 'הציונות הדתית' בשמה זה שנטלה ללא הצדקה, וכאילו היא המשכה הטבעי של המפד"ל ההיסטורית. איך אפשר להגיד כזאת?
הגאון הרב יצחק-יעקב ריינס, מייסד המזרחי וממייסדי הציונות הדתית, נלחם בכל כוחו בעולם החרדי שעה שהקים את ישיבת 'תורה ומדע', בה היו מלכתחילה לימודי חול (ובכך יסד למעשה את ישיבת בנ"ע הראשונה) ב-1882 בעיר שוויצאן בליטא, וב-1905 בעיר לידא ברוסיה. לכן אי אפשר, בשום אופן שבעולם, להגיד על מפלגת 'הציונות הדתית', בהרכבה הנוכחי, שהיא המשכה של הציונות הדתית ההיסטורית והמפד"ל. והשאלה אינה משפטית אלא מוסרית, כי אדם יכול לקרוא את מפלגתו בכל שם שירצה. אבל בנידון דידן, זוהי גניבת דעת, וכבר קבעו חז"ל, כי "שבעה גנבין הן: הראשון שבכולן גונב דעת הבריות" (תוספתא ב"ק ז:ג).
לכן יש לתבוע ממפלגת 'הציונות הדתית' לשנות את שמה לכל שם אחר שתבחר. או לחילופין, שבצלאל (שיש לו הרבה זכויות) ייפרד משותפיו הלא-לגיטימיים, ובכך ייעשה צעד ראשון להחזרת עטרה ליושנה.
הכותב: אמנון שפירא, טירת צבי