ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן צילום: יפעת צדוק ליאור

לתקן לבבות שבורים. אין דבר שבור יותר מלב שבור. את בעלי פגשתי בשתי פעימות. בפעימה הראשונה יצאנו כחודשיים וחצי, עד שהאיש החליט שזה לא זה. חזרתי מהדייט בשברון לב ודודתי היקרה אמרה לי: כמה קשה להיות צעירים, הלב פועם כל כך בחוזקה והוא עלול להישבר. אבל אחרי חצי שנה הלב שלו לא הניח לו. נפגשנו שוב לפעימה קצרה והשאר היסטוריה.

הביטוי לב שבור נובע מהתכונות שאנו נוהגים לייחס ללב – עיבוד והבעת רגשות בעיקר - כשאירוע קריטי ומעציב גורם לנו הרגשה שהלב שלנו, הכלי שמחזיק את מצב רוחנו, נשבר. אומנם זו מטאפורה, אך היא מתארת את הרגשתנו באופן הקרוב למציאות. בכל מקרה, כמעט הלכתי להתמחות בקרדיולוגיה כי רציתי לתקן לבבות שבורים. אין חכם כבעל ניסיון.

חברות זה בריאות. ואכן יש תסמונת בשם 'תסמונת הלב השבור'. היא מתרחשת באופן פתאומי כאשר הלב נחלש וחלים שיבושים בפעילותו. השם היפני, תסמונת טקוטסובו (Takotsubo), ניתן לה מאחר שליבם של האנשים שנפגעו מהתסמונת הזאת נראה בצילום בצורת קדירה, שזה שמה היפני. לרוב זה קורה לאחר סטרס או אירוע מרגש מאוד כמו חתונה, קבלה לתפקיד או למשרה חדשה, וגם בעקבות שכול. החוקרים סבורים כי הגורם לתופעה זו קשור לעלייה חדה בהורמון אדרנלין בזמן הדחק. עיבוד הרגשות נעשה במוח, ולכן הגיוני שהתסמונת מקורה במוח ושהוא משפיע על הלב. כך נלמד מסריקות מוח של מטופלים לפני או ממש בעת שהם פיתחו את תסמונת הלב השבור.

סטרס מזרים חמצן למוח בעזרת נשימות מהירות, דופק מהיר ותפוקת הלב שעולה. כאשר אנשים רגועים כלי הדם שלהם מתרחבים. האוקסיטוצין, הורמון החיבוק, הוא הורמון שמכין את האדם לקשר פיזי, לאמפתיה ולתמיכה חברתית, והוא הורמון סטרס כמו אדרנלין. אבל האוקסיטוצין עובד בצורה אחרת על המוח ועל המערכת הקרדיווסקולרית, והוא גורם לנו להקיף את עצמנו בתמיכה. הוא מרחיב כלי דם והוא אנטי־דלקתי. יש בלב רצפטורים לאוקסיטוצין, והוא עוזר לתאים לעבור התחדשות. כל זה מוגבר על ידי תמיכה חברתית, כך שאם נגיש או נבקש עזרה תגובת הגוף לסטרס תשתפר. רוצה להיות בריא? קנה לך חבר.

קלי מקגוניגל היא פסיכולוגית מחקרית. היא בדקה שלושים אלף מבוגרים בארצות הברית במהלך שמונה שנים, ושאלה אותם כמה מקרי סטרס הם חוו ועד כמה הם הרגישו שזה פוגע בבריאותם. מתברר שרק מי שמאמין שאכן זה יזיק - נפטר מסטרס. במחקר שנעשה על אלף איש בני 93-84 נבדק כמה סטרס הם חוו בשנה האחרונה, וכמה זמן הם בילו בסיוע לסובבים אותם. במשך חמש שנים עקבו אחריהם, ומתברר שבכל אירוע סטרס משמעותי הייתה עלייה של עד שלושים אחוזים במוות - אבל רק לאנשים שלא דאגו לאחרים. למי שעזר לאחרים הייתה עמידות לנזקי הסטרס. אין ספק שהמחשבה משפיעה על הבריאות.

הסדר שבתוך הבלגן. וגם דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם ומרגיעים את רוחו. אני אוהבת סדר. לא בצורה מוגזמת, אך כשהשולחן והחדר מסודרים הראש שלי מקבל דרור להתחיל לנוע והנפש מוצאת מרגוע. אבל כשאני מחפשת מסמך מתחת לחבילה המסודרת של דפים או קבצים ותיקיות, אני לא מוצאת את הידיים ואת הרגליים. מאידך, מן המפורסמות הוא שדווקא אנשים מצליחנים אוגרים כמויות של ניירות ומסמכים על שולחן העבודה שלהם, אבל יודעים תמיד לשלוף את המסמך הנכון ברגע הנכון.

כך גם לגבי שולחן העבודה הווירטואלי. סביבת העבודה, מקום הלימודים והבית שלנו משפיעים על השלווה, על הריכוז ועל הביטחון שלנו. אם מולנו יש קיר ריק, העיניים יחפשו נקודה לעצור בה את המבט ונרגיש עייפות, דיכאון ואולי גם דחק. לעומת זאת אם במרחב שמולנו יש עומס של פרטים, העיניים והמוח ינסו להבין מה קורה - ואנחנו שוב נתעייף. לכן חשוב להקפיד על כך שלא יהיו סביבנו קירות ריקים ומנגד גם לא עמוסים מדי. צמחייה ירוקה משרה רוגע, בעיקר אם יש בה גם פרח ובמיוחד אם יש בסביבה מים זורמים. העין האנושית מחפשת טבע בראשיתי ומדמה את החוויה כיציאה אל הטבע.

אכן, מצב רגוע הוא מצב נפלא, הבעיה היא שלעיתים הוא קצת מונוטוני, משעמם. שבירת השגרה היא דבר חשוב. היא מאפשרת לנו לקחת פסק זמן מהיומיום, לנשום, לראות דברים מזווית קצת אחרת ולאגור כוחות. זה נכון כל עוד אנו חוזרים לשגרה בזמן הנכון. מחקרים מלמדים כי שמירה על שגרה יומיומית מקדמת את הבריאות הנפשית ואת התפקודים הקוגניטיביים שלנו ומפחיתה חרדה ודיכאון. תכנון ומיסוד השגרה בחיינו הוא מעין עוגן לטלטלות שהמציאות מזמנת.

כמו מרי פופינס. הקורונה העניקה לנו שנתיים של שבירת שגרה. כעת אנחנו נדרשים לחזור לשגרה, בעיקר מבחינה תודעתית. אני חושבת שחלק מהדיווחים על סטרס קשורים גם לכך שכעת נצטרך לחזור להרגלים הישנים, לבזבז זמן על נסיעות במקום לקיים פגישה בזום ובד בבד להתכתב בווטסאפ, לשמוע שיעור ולאפות עוגה.

אנחנו כל הזמן מנסים להספיק ולא מוצאים את הזנב של עצמנו. איך יכול להיות שהיום, כשיש מטרנה ויש טיטולים ויש מיקרוגל, ויש אוכל מוכן וזמין, הנשים הצעירות לחוצות כל כך להספיק? האווירה הזאת של FOML - הפחד להחמיץ את החיים, כאילו יש שם בחוץ כל כך הרבה ידע, כל כך הרבה אופציות, כל כך הרבה התרחשויות - מעייפת את הנפש בדיוק כמו הציורים הרבים שמעמיסים על הקיר ומעייפים את עינינו. לדעתי צריך להאט את תחושת ההחמצה, לחיות את המציאות כמו שהיא, אבל לשמור קצת גם לעולם הדמיון.

מרי פופינס, האומנת הטובה שמרחפת על גבי העננים במטרייתה, תמיד משכה אותי ביכולתה לחלום, לעבור למרחב שמעבר למציאות, לעוף על עצמה. ממש כמו ילד שמדמיין שהוא אסטרונאוט שמטייל בחלל או ספן שמפליג בים סוער. אני חושבת שגם לנו מותר להיות לפעמים מרי פופינס. לצחוק עד בלי די, לפחות 150 פעם ביום כפי שילדים צוחקים, לרחף בעיני רוחנו, ואולי גם לקנות רחפן אמיתי כדי לרחף בשמי ארצנו המטריפה. ההבדל בינינו ובינה הוא שלנו יש כתובת מדויקת לתיקון של לב שבור ולהגשמת החלומות.

לתגובות: drchana2@gmail.com