אפילו כאן לא קוראים למנהל הראשי מזכיר אלא יושב ראש. בניין ההסתדרות
אפילו כאן לא קוראים למנהל הראשי מזכיר אלא יושב ראש. בניין ההסתדרות צילום: תומר נאוברג, פלאש 90

ישראל מחבבין את המצוות, וכל שכן את מצוות מחיית עמלק. וכל כך למה? קודם כול בגלל שאנחנו עם שאוהב למחות – מוחים על יוקר המחיה, מוחים זיעה בקיץ, מוחין דקטנות, אז למה לא למחות גם את זכר עמלק מדי פעם?

חוץ מזה שמצוות זכור היא מצווה ידידותית למדי, הרבה יותר קלה ממצוות דאורייתא כמו לצום ביום כיפור, לא לאכול בפסח (למנהג האשכנזים), לא ללכת רכיל בעמך ולא לעמוד על דם רעך. כל מה שצריך לעשות כדי לצאת ידי חובה זה פשוט לבוא לבית הכנסת בשבת, לשמוע את קריאת התורה בנוסח אשכנזי, ואז ירושלמי, ואז מרוקאי, ואז תימני, ועיראקי, וקווקזי, ורוסי, ואוקראיני (יש הבדלי נוסח קלים, רוסים אומרים עמלק ואוקראינים אומרים פוטין), ואז שוב אשכנזי כי עמלק בגימטרייה ספק, לכן האשכנזים מקפידים לשמר את הספק וקוראים פעם אחת "תמחה את זכר עמלק" ופעם שנייה "תמחה את זייכר עמלק", כדי להראות כמה גדולה חיבתן של ישראל לעמלק ולספק.

וכמובן, כל מי שגדל בישיבה או באולפנה לא יכול שלא להיזכר בערגה בשבת זכור שהיא כולה שמחה ורוממות ותפילות חרישיות של הר"מים שלא יצחקו עליהם יותר מדי. כאן המקום לציין שכאשר באמצע קבלת שבת מוישה זוכמיר מפנה את ראשו במאה ושמונים מעלות ואומר לזה שמאחוריו: "זלמן, אתה זוכר את השבתות־זכור של הישיבה?" וזלמן עונה לו: "אם אני זוכר? איך אפשר לשכוח?!" אז שניהם אומנם מוכיחים שזיכרון עדיין יש להם, אבל בכל זאת לא יצאו ידי חובת זכירה, שלא לומר מחִייה, שלא לומר מחיאה, כלומר מחיאת כף באוזנו של ההוא שנרדם בתחילת הדרשה של הרב ועדיין לא התעורר ב"ברכו".

כך או כך או כך, מצוות הזכירה היא מצווה קלה וחביבה, לכאורה.

אבל רק לכאורה.

המזכיר הפך ליו"ר

כי עם כל הרצון הטוב, הזיכרון היום הוא כבר לא מה שהיה פעם. וכשאני אומר פעם אני לא מתכוון לימים שהייתי צעיר (לדעת הילדים שלי זה היה בערך בתקופה שבה יהושע בן-נון נלחם בעמלק), אלא לעידנים שבהם הזיכרון האנושי היה במוח ולא בטלפון. פעם אנשים היו צריכים ממש לפתוח את התאים האפורים במוח, לאפסן בהם מידע ולדעת לשלוף אותו ברגע הנכון, אחרת הם לא היו יודעים מאין באו ולאן הם הולכים. אחר כך המציאו את העט והנייר ואנשים היו רושמים לעצמם תזכורות, ואז מאבדים את הפתק או סתם לא זוכרים איפה השאירו אותו.

היום לא צריך לרשום שום דבר. היום הטלפון חכם ואנחנו טיפשים, הוא יודע עלינו הכול, אומר לנו מה לעשות ומתי, ואם אנחנו מנסים להתחכם הוא כבר מתמרן אותנו באמצעות שלל האפליקציות שהתקנו לבקשתו, הרבה שלוחים לו לגוגל כדי לעשות רצוננו כרצונו. וכשהטכנולוגיה זוכרת הכול בשבילנו, התאים האפורים במוח מתנוונים. נסו רגע לחשוב כמה פעמים ניסיתם להיזכר בשם של מישהו ולא הצלחתם. כמה פעמים ביקשתם ממישהו שיזכיר לכם משהו והוא שכח שהוא צריך לזכור. או שהוא זכר להזכיר אבל אתם לא זכרתם מה אתם צריכים לזכור. אחרי כל זה, מישהו עוד חושב שזכור היא מצווה קלה? אני לא זוכר אם כיביתי את הדוד אחרי המקלחת, איך אפשר לצפות ממני לזכור למחות את זכר עמלק?

מי בכלל זוכר היום משהו? רק מכשירים אלקטרוניים והאינטרנט. אנחנו זוכרים במעומעם שיש אנשים שאנחנו אוהבים ויש אנשים שממש לא, שאנחנו בעד ביבי ונגד בנט או הפוך, אוהבים את ישי ריבו ולא סובלים את אביב גפן או להפך, שארור המן וברוך מרדכי וגם חרבונא זכור לטוב, אבל לא ממש מצליחים לזכור למה. פוליטיקאים בכל העולם בונים על הזיכרון הקצר שלנו ועושים עלינו נפתולים, זאת אומרת ספינים, בניסיון לגרום לנו לזכור את מה שהם רוצים ולשכוח את מה שפחות נוח להם שנזכור. אבל אנחנו לא פראיירים, אנחנו זוכרים להם הכול. זאת אומרת הולכים לאינטרנט שיזכיר לנו.

אפילו בהסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, הגוף שבאמת כבר אף אחד לא זוכר למה הוא בכלל קיים, אפילו שם כבר לא קוראים למנהל הראשי מזכיר. פעם כן קראו לו ככה והוא באמת קיבל הרבה כסף כדי להזכיר עניינים חשובים ("חברים, תשתו את התה שלכם כל עוד הוא חם"), אבל היום המחשבים עושים הכול וגם הוא כבר לא צריך לזכור שום דבר, לכן כבר לא קוראים לו מזכיר אלא יושב ראש, שזה אומר שכל מה שהוא צריך לעשות זה לשבת בראש השולחן ולשתוק, או לשבת ולאכול לכולם את הראש, לא זוכר בדיוק.

היום כבר אין מזכירים, היום כולם מנכ"לים. מזכ"לים יש רק במפלגת העבודה, באו"ם ובנאט"ו, וגם הם לא בהכרח זוכרים מה הם עושים שם.

נשים זוכרות, גברים נימוחים

בקיצור, מצוות זכור היא ממש לא מצווה קלה, בכל אופן לא לגברים. נשים דווקא זוכרות כמעט הכול. אישה אולי לא זוכרת איפה היא שמה את המפתח של הרכב, אבל היא זוכרת בדיוק מתי צריך לשלוח את הילד לגן עם חולצה לבנה, מה הצבע המדויק של כל פריט שהיא ראתה לאחרונה באיקאה, מה אמרת לה בכ"ג באייר תשע"ד בשעה 12:58 ואיפה, איך בחודש אדר אשתקד היא דיברה אליך ואתה לא ענית (אתה טוען שלא שמעת בגלל הנפצים, היא אומרת שכל הגברים נקצים), שבשבת פרשת מטות-מסעי השארת את הנעליים שלך בסלון ושעדיין לא התחלת לנקות לפסח.

אישה יודעת דברים שגוגל עדיין לא למד, מכירה אירועים שלא מופיעים בוויקיפדיה, זוכרת דברים שאמרת עוד לפני שבכלל הכרתם. עם זיכרון כזה, מה זה בשבילה לזכור למחות את זכר עמלק, או את זכר הזָכר, הסדר לא באמת משנה לה. ככה זה, נשים זוכרות למחות, גברים נימוחים ללא זכר. אם אתם שואלים אותי, ואתם לא, קצת אירוני ששבת זכור יוצאת בדיוק בשבוע שחל בו יום האישה הבינלאומי. כאילו העולם אומר: בואו נעשה יום בינלאומי שבו נאשים שהנשים מודרות ומוסגברות (נחשו בגלל מי), ואז נעשה שבת שקוראים לה זכור כדי שכולם יזכרו שהזכרים לא זוכרים ולכן יש למחות את שמם מתחת השמיים, לא תשכח. כלומר היא לא תשכח, אנחנו מלכתחילה לא נזכור.

מצווה קשה היא מצוות זכור. הרבה יותר קל לנו להתחבר ללקט, שכחה ופאה, בעיקר לשכחה. החיים היו פשוטים יותר אילו במקום שאנחנו נזכור בעצמנו, הטלפון היה מתריע באמצע היום ושואל האם למחות את זכר עמלק עכשיו או להפעיל נודניק. הרבה בעיות היו נחסכות אילו שאול המלך היה מפעיל צבא של בוטים שהיה מכרית את זרעו של עמלק, משסף את אגג, מוציא מהמשחק את המן ועל הדרך מעדכן גרסה ומוחה גם את זכרם של כל הצוררים האנטישמיים העתידיים.

אומרים שבקרוב הטכנולוגיה באמת תוכל לעשות הכול במקומנו – לזכור במקומנו, לשכוח במקומנו, לנקות לפסח במקומנו, לקחת את הנעליים מהסלון במקומנו, לריב עם האישה במקומנו. הם יהיו בוטים ואנחנו בטטות, הם יזכרו ואנחנו נשכח, אנחנו נבהה באוויר והם יכריתו מהאנושות כל זכר. או זייכר. יש לי תחושה שאפילו הם לא ידעו להכריע.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com