הדי הפיצוצים, ריח העשן הסמיך וצעקות ההמון כבר שככו מזמן בערים המעורבות ובריכוזים הערביים ברחבי ישראל. לפרעות שהשתוללו שם לפני שמונה חודשים כמעט לא נותר זכר: ההריסות שוקמו, תושבים חזרו לבתיהם וגדודי המילואים של מג"ב כבר הספיקו לאחסן את המדים במעמקי הבוידעם. אך כל זאת רק למראית עין. בימים אלה ממש מתנהל הקרב האסטרטגי ביותר של מדינת ישראל נגד ההתקוממות הלאומנית שמאיימת על קיומה. הוא ניטש תחת תאורת הלד של היכלי בתי המשפט השונים, בחפירות הקלסרים ובלשונם המושחזת של תובעים ופרקליטים. גורל הסבב הבא של הלחימה נקבע, הלכה למעשה, בהקראות גזרי הדין של השופטים.
אלה היו שבועיים בעלי חשיבות גדולה לקביעת הכיוון שבו תנווט ספינת האכיפה של מדינת ישראל אל מול אויביה מבית. שלושה פסקי דין בערעורים שהגישה הפרקליטות לעליון התקבלו, ולפחות בשניים מהם קו ברור מאוד של יד קשה עם הפורעים ותפיסה נכוחה של אירועי שומר החומות. בניגוד לביקורת שנשמעת לא פעם, ובצדק, על בית המשפט העליון, במקרה הזה השכילו השופטים להיצמד למדיניות של "בית משפט ולא בית של שופטים". מן הקצה השמאלי ועד הימני שרר קו אחיד של פסיקה. אבל רגע לפני שמגיעים אל ההכרעה האחרונה, נחזור אל התביעה ואל בית דין קמא.
היכן נתוני הפרקליטות?
שבועות ספורים אחרי שוך הקרבות פרסמנו מעל דפים אלו נתונים מדאיגים במיוחד על האכיפה שהפעילה הפרקליטות מול הפורעים. אז דיווחנו כי בעיר לוד, לדוגמה, הוגש רק כתב אישום אחד שבו נכלל סעיף של מניע גזעני, שפותח את האפשרות להכפלת העונש הקבוע לעבירה שנעברה. כלי נוסף שכמעט לא נעשה בו שימוש הוא חוק המלחמה בטרור שנועד לחזק את ההרתעה בדיוק במקרים כאלה ולהגביה את רף הענישה, אך גם השימוש בו היה דל. השיא היה במקרה שדובר עליו לא מעט בכלי התקשורת, שבו אדם שצעד עם כלבו בעיר יפו הוכה באכזריות על ידי קבוצת פורעים לאחר שזהותו נבדקה על ידם, אך תוקפיו לא הואשמו במניע גזעני בשל תירוצים שונים ודחוקים.
הביקורת הציבורית החריפה כנראה עשתה את שלה. בחודשים שחלפו מאז התרבו כתבי האישום שבהם מופיעים שני הסעיפים המחמירים. בשלושה מקרים, שעוד נביא בהרחבה, הפרקליטות לא קיבלה את גזר הדין שניתן במחוזי וערערה לעליון כדי להשיג עונשים כבדים יותר. לפני שבועיים וחצי עמד ראש תחום ביטחון ותפקידים מיוחדים בפרקליטות עו"ד שלומי אברמזון, הוא ולא שליח, בפני שופטי בית המשפט העליון, והרצה בפניהם בלהט תובנות שנדמה כאילו יצאו מפיו של חבר הכנסת עמיחי שיקלי. "שומר החומות היא תקופה חריגה וקיצונית שלא הייתה כמוה בתולדות המדינה", טען. "נפתחה חזית נוספת בתוככי מדינת ישראל והמתפרעים פעלו נגד כוחות הביטחון. החשיבות בעינינו היא בכך שלא מדובר כאן על אויב חיצוני אלא על אזרחי המדינה, שהפכו לאויב מבית".
כשהרטוריקה חגיגית כל כך, וגם המעשים בשטח נראים בכיוון מבטיח, היה מצופה שהפרקליטות תתפאר בנתוני אכיפה משופרים שיתקנו את הרושם הראשוני שנוצר. האמת היא שכבר בדצמבר הקדימו אותנו חברי הוועדה לביטחון הפנים בכנסת, כאשר ביקשו לדעת כמה כתבי אישום שכוללים סעיפים של מניע גזעני או החוק למניעת טרור הוגשו בעקבות הפרעות. יו"ר הוועדה מירב בן־ארי זימנה נציגים מהמשטרה ומהפרקליטות כדי לקיים דיון חשוב מאין כמותו על לקחים מימי הפרעות. בין שאר הסיכומים שהציגה המשטרה במצגת מיוחדת שהוכנה לאירוע מופיעים גם נתונים על כתבי אישום שהוגשו.
על פי הנתונים שהציגה המשטרה, 338 כתבי אישום הוגשו נגד 573 פורעים – יהודים וערבים כמובן – מתקופת שומר החומות. על פניו, מספר לא מרשים ביחס להיקף החריג של שותפים במעשי ונדליזם ותקיפה באותם ימים טרופים. המספר שנקבה בו המשטרה הוליד דיון ביזארי בין הנציג שלה ובין נציגת הפרקליטות: בידי האחרונה היה נתון שדיבר על 320 כתבי אישום, 18 פחות מהנתון המשטרתי. חברי הכנסת יחד עם שני הנציגים ניסו לפענח אם נתוני המשטרה הם רק על תיקים שמנהלת התביעה המשטרתית, כך שלמעשה המספר הכולל הוא מעל 600, או שהנתונים משתי הרשויות מקבילים והפער ביניהם הוא תולדה של טעות. כל יושבי האולם נשארו בצריך עיון.
אבל זו לא השאלה היחידה שנותרה תלויה ועומדת בחלל האולם. חבר הכנסת איתמר בן גביר התרעם על נציגת הפרקליטות ושאל: כמה כתבי אישום עם מניע גזעני יש לך? הרי אצל מיוצגים שלי בעבר, מנערי הגבעות, לכל עבירה יוחס באופן אוטומטי מניע גזעני. מדוע לא פועלים כך כעת גם נגד פורעים ערבים? אחרי פיתולים הנה והנה הודתה הנציגה כי אין בידה נתונים כאלה כרגע, אך אם תתבקש תוכל להמציא אותם. יושבת הראש מירב בן־ארי הורתה לה לעשות כך ולעדכן אותה. "יש לנו את הנתון הזה", הרגיעה נציגת הפרקליטות, והדיון המשיך לנושאים נוספים.
שלושה וחצי חודשים חלפו מאז, די זמן להשיג נתון שכבר קיים במערכת. פנינו אל פרקליטות המדינה כדי לקבל את מספר הזהב: כמה כתבי אישום עם מניע גזעני או החוק למאבק בטרור הוגשו בעקבות פרעות שומר החומות. התשובה שקיבלנו אינה הולמת בלשון המעטה את הנאמר בוועדה: "אין בידינו כרגע נתונים עדכניים, זהו תהליך לא פשוט שדורש זמן ובקרה". בעיני הדיוט הטענה לכאורה משונה: הרי כל קביעה של מניע גזעני או לאומני על פי חוק הטרור מכל המחוזות דורשת אישור של מחלקת ביטחון ותפקידים מיוחדים בראשות עו"ד אברמזון, אז מדוע כה מסובך לתעד את המקרים שבהם התקבל אישור? אבל גם אם נניח את השערות ההדיוט בצד, לפני שלושה חודשים טענה הפרקליטות שהנתונים קיימים, האם מאז הם אבדו בתהום הנשייה? ואולי, על דרך לימוד הזכות, אפשר היה לומר שאכן היו נתונים ברורים בזמן כינוס הוועדה אך מאז הכול הסתבך וכיום אין נתון מעודכן. פנינו לחברת הכנסת מירב בן־ארי ושאלנו האם קיבלה נתונים מהפרקליטות בנוגע למספר התיקים שבהם הופיע מניע גזעני או לאומני. ובכן: לא. חברת הכנסת בן־ארי לא קיבלה שום התייחסות. מה שכן, היא הבטיחה לפנות שוב ולדרוש את הנתון. אנחנו נמתין ונעדכן.
שלשלאות על ידי שופטי העליון
בליל ה־11 במאי, כשברחובות עכו שלטה האימה, הגיע מוחמד אסווד יחד עם קבוצה של פורעים אל מלון אפנדי שבעיר העתיקה. הפוגרום היה מתוכנן כמו מבצע צבאי – היעד סומן מראש, דרך הפעולה מתואמת והמוטיבציה בשמיים. תחילה הם הציתו את דלת המלון, וכאשר היא נפתחה בפניהם הם פרצו פנימה רעולי פנים, חוץ מאסווד חסר המזל. בתוך עשרים שניות זיהו המצלמות את אסווד מסמן לחבריו לחפש את מצלמות האבטחה ולנטרל אותן. אחרי הזיהוי המהיר יצאו הפורעים מן הלובי וחזרו כעבור דקה. מאותו רגע הפסיקו מצלמות האבטחה לשדר. טיפול נחוש ומסור של חבורת הפורעים הוריד מסך על מה שהתרחש שם בדקות שאחר כך. את שלב התוצאות אנחנו כבר מכירים היטב: אבּי הר־אבן הי"ד, חתן פרס ביטחון ישראל ששהה במלון, נשרף למוות, ולמלון כולו נגרם נזק של מיליוני שקלים.
בשל השיבוש המוצלח של אסווד וחבריו, אין בידי הפרקליטות ראיות להרשיע מי מהם ברצח הר־אבן. סעיפי האישום שהוגשו נגד אסווד בבית המשפט המחוזי בחיפה כללו התפרעות, היזק בזדון, הסגת גבול ועוד כמה סעיפים, אך על רצח הר־אבן איש עוד לא נתן את הדין. החידוש בכתב האישום הוא שלאסווד יוחס גם מניע גזעני, אישום שיכול להכפיל את עונשו ביחס לאישומים המקוריים. מכיוון שאסווד הודה במיוחס לו, לשופט דניאל פיש נותר רק לגזור את דינו של הנאשם, וכך עשה. אלא שבמסגרת השיקולים לעונש, פיש התחשב בעברו הפלילי של הנאשם, בחלקו היחסי באירוע ובעוד נסיבות מקלות, וגזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל – כמעט המינימום שמתאפשר בעונשי מאסר בפועל. במקרה של פחות מזה ישנה המרה אוטומטית בעבודות שירות.
הפרקליטות לא הייתה מוכנה לקבל את הקו המקל של פיש. הדרישה המקורית שלה הייתה בין חמש לשמונה שנות מאסר, שגם אם נאמר שזו דרישה לצורכי מיקוח, התוצאה עדיין הייתה צריכה להיות מרתיעה בהרבה. אך בזה לא נגמר העניין. בפרקליטות התחילו לזהות קו מקל שיטתי בבתי המשפט המחוזיים והשלום, שמנותק לחלוטין מההקשר של האירועים ומחומרתם. בבית המשפט המחוזי בירושלים, למשל, קיבל מחבל צעיר שיצא מרכבו עם חפץ חד והיכה בעזרתו שני חרדים 12 חודשי מאסר בפועל בלבד. מדובר במחבל שהצליח לפצוע את שניהם בפנים, ורק התושייה שלהם ועזרה של עוברי אורח מנעה אסון נוסף בשער שכם. גם במקרה הזה יוחס לו מניע גזעני, אך בעיני המחוזי מדובר כנראה בקטטה ספורדית.
צבר המקרים הזה דחף את הפרקליטות לקבל את ההחלטה האסטרטגית לערער על פסקי הדין לעליון. צריך להבין את המשמעות: קביעת גזר הדין על ידי שופט היא עניין כמעט שרירותי שתלוי בתחושת הבטן של השופט. עם כל הכבוד לסעיפים בחוק והעונש הקבוע להם, בסופו של יום מי שמחליט אם העונש יהיה ברף המחמיר או המקל של העבירה הוא השופט הרנדומלי שהגריל סידור העבודה. ערעור על שיקול הדעת העמום הזה הוא הימור לא קל, וגם שופטי הערכאה הגבוהה יותר לא ששים להתערב בדרך כלל. אבל כאן הגיעו מים עד נפש.
נכון להיום הוגשו ערעורים לעליון בנוגע לשני המקרים שהזכרנו. השופט אלרון בהסכמת השופטים וילנר וגרוסקופף מחד והשופט פוגלמן בהסכמת ברק־ארז מאידך היו תמימי דעים באשר ליחס הראוי לעבירות כאלה. שני עקרונות הנחו אותם: אירועי שומר החומות היו חמורים מאוד בהיבט הלאומי שלהם ויחס בית המשפט צריך להיות בהתאם, והשתתפות של יחיד בהתפרעות אינה סיבה להקל איתו אלא להחמיר. העקרונות האלה הובילו אותם לקבוע כי כל התייחסות לנסיבות מקלות בשני התיקים הללו נשללת קטגורית והענישה צריכה להיות ברף המחמיר. הם הכפילו את העונש בשני המקרים למאסר בפועל של 24 חודשים, ובתיק שהגיע מהמחוזי בירושלים הפכו גם את ההחלטה שלפיה הנפגעים ייאלצו לתבוע אזרחית על מנת לקבל פיצוי, וקבעו כי המחבל ישלם 20 אלף שקלים לכל אחד מהנפגעים. השופטים גם טרחו לציין בשני המקרים שעל פי ההלכה הנוהגת בבית המשפט, ערכאת ערעור אינה יכולה לחרוג בהרבה מפסק הדין המקורי בבית דין קמא. כלומר, אם לא השלשלאות שהניח המחוזי הם היו מחליטים על עונשים חמורים אף יותר.
לצד השבח הראוי לפסיקה החד־משמעית של העליון בשני התיקים, יש כמובן את הקורבן שהם חייבים להקריב למולך הפי-סי. אחרי שתיארו במדויק את החתרנות האלימה של הערבים כציבור מגובש, התייצבו השופטים במין אילוץ מאומץ לתאר את תמונת המראה. זה כמובן מתחיל בפרקליטות, שהייתה חייבת להגיש ערעור בתיק של יהודי מבת ים במקביל לשני הערעורים נגד ערבים, וממשיך בשופטים שהתלהמו על חומרת המעשים של האחרון והחמירו בעונשו. זה לא שאין לענוש עבריינים מהצד היהודי, אבל את קולות המאמץ לקבע נרטיב שגוי ביחסי קורבן־תוקפן אפשר היה לשמוע למרחוק.
נשארו רק עם הציטוט
השאלה הגדולה שתלויה ועומדת בעקבות שני פסקי הדין הללו היא ההשפעה הרוחבית שלהם. שני פורעים שישבו עוד 12 חודשים בבית הסוהר הם חסרי משמעות אסטרטגית. המניעה של הפרעות הבאות, שכבר מתבשלות על אש בינונית, תלויה במידה רבה במחיר שייגבה מהתוקפים של הסיבוב הקודם. הפרקליטות הביעה הצהרת כוונות ברורה בנוגע לערעורים, והעליון גם סימן שדלתו יותר מפתוחה להם. עתה נותר לבחון אם היא תפגין עקביות ונחישות, וחשוב הרבה יותר מזה – האם הערכאות הנמוכות הפנימו את המסר ששידרו אליהן שופטי העליון. כמו שראינו, גם אחרי קבלת הערעור לשופט הראשון יש השפעה עצומה על חומרת הענישה.
תשובה חלקית וראשונית אפשר לקבל מפסקי דין שניתנו אחרי פסיקות העליון האחרונות, והיא לא בהכרח מבשרת טובות. בשני תיקים לפחות אוזכרו דבריו של השופט פוגלמן על העיקרון שלפיו שותפות בהפרת סדר המונית היא סיבה להחמיר ולא להקל. באחד מהם השופטת לומפ מהמחוזי בירושלים ציטטה את פוגלמן, אך למרות דבריו הברורים גזר הדין שלה מתחשב בנסיבות מקלות אישיות בניגוד לכיוון שהכתיב העליון, ושוב היא גזרה 12 חודשים בפועל בלבד על מתפרע ערבי מימי שומר החומות. חשוב לציין שבניכוי שליש ובניכוי תקופת המעצר, ריצוי המאסר של אותם נאשמים בפועל אחרי גזר הדין הוא קצר מאוד. בחלק מהמקרים המשמעות של פסק הדין הייתה שחרור מיידי. פסק הדין השני שניתן בהסתמך על פוגלמן שייך לשופט ארז פורת מבית המשפט המחוזי בחיפה. אלא שכאן מדובר בנאשם יהודי שהשתתף בהתפרעות אלימה בקריית אתא, ודווקא לגביו הזכיר פורת את הכלל המחמיר של פוגלמן. אבל גם לו יצויר שהשופט פורת מבקש לעקוב אחרי הנחיית העליון, הרי שבפועל לא זה מה שבחר לעשות: גם במקרה הזה העונש שניתן עמד על 12 חודשים בפועל.
השבועות הקרובים יהיו שבועות מבחן בכמה רבדים: הפרקליטות תידרש ליידע את הציבור בכמה מתיקי שומר החומות הוסיפה מניע גזעני או לאומני, היא תידרש גם להראות המשך של מגמת הערעורים לעליון, ובמקביל – בתי המשפט המחוזיים והשלום ייבחנו בהפנמת ההתוויה הברורה של העליון והחמרת הענישה בגזרי הדין.
לתגובות: [email protected]