מחפשים את עצמנו

יש גבול לרחמים

בנקודת הרתיחה של המגילה, רגע אחרי שאסתר מצביעה על המן ומכריזה "איש צר ואויב, המן הרע הזה", יש שני אנשים עם חשבון פתוח מול המן. האחד, אחשוורוש, מחזיק חשבון אישי – הלילה הוא גילה מה באמת מניע את האדם שהוא עצמו טיפח ורומם. האיש שהמלך עצמו גידל מעל כל השרים וציווה את כל עבדיו להשתחוות לו התגלה כמי שבסתר ליבו זומם להדיח את המלך מכיסאו ולמלוך תחתיו. הוא הרי חולם לרכוב על הסוס שרכב עליו המלך, ללבוש את לבושו המלכותי, ואי אפשר שלא לחשוד שהוא חושק בכתר. כשאסתר מטיחה כנגד המן את אשמתו, אחשוורוש קם בזעם. אנחנו לא עד כדי כך תמימים לחשוב שהשמדת עם ישראל מטריפה את דעתו, הוא הרי ישב לשתות יין עם המן רגע אחרי שהתיר לו לגזור זאת. הזעם הוא אישי, פוליטי, מאבק על כבוד. זה הסיפור.

ויש את החשבון הפתוח של אסתר, וזה כבר חשבון אחר לגמרי. זה חשבון לאומי וחשבון נצחי. זה חשבון עם מי שאלמלא הייתה מסכנת את נפשה היה מוציא לפועל בלי להניד עפעף את הפתרון הסופי, השמדת העם היהודי עד הילד האחרון. יש כאן גם חשבון אישי מדמם, הרי כדי להציל את עמה נאלצת אסתר להתבולל סופית ולבוא אל המלך מרצונה. איך שלא נהפוך את זה, לאסתר יש הרבה יותר סיבות לנקום בהמן מאלו שיש לאחשוורוש.

על הרקע הזה מדהים לראות במי בוחר המן לתלות את תקוותיו. הוא לא מתחנן בפני אחשוורוש למחילה, הוא יודע ש"כלתה אליו הרעה מאת המלך". תחת זאת הוא מתחנן בפני אסתר. זה לא פחות ממדהים. האיש הזה ששונא את עם ישראל מפני שהעם הזה מאמין, מפני שהוא מתאפיין בתכונת היסוד "רחמנים בני רחמנים", מבין שאותה הרחמנות שהוא כל כך מתעב היא הסיכוי היחיד שלו להינצל.

הוא לא האויב הראשון שבנה על הרחמים היהודיים. קדמו לו הגבעונים שהגדירו את מלכי ישראל כמלכי חסד. אולי גם אגג העמלקי הילך מעדנות כשהובא בפני שאול, כלומר צעד באיזה ביטחון שיוכל להינצל (על פי תרגום אונקלוס), אולי גם הוא בנה בדיוק על זה. הוא הרי ניצל עד כה בזכות הרחמים של העם ושל שאול המלך. הוא מכיר אותנו, רחמנים שכמונו.

האם אסתר הייתה מרחמת על המן? יש לקוות שלא. ומכל מקום אין לדעת, שהרי המלך שב מגינת הביתן וכשראה את המן בקרבת אסתר כבר לא נשארה שהות לאסתר לסלוח.

אני חוזר אל המחשבה הזאת, על אודות המן שתולה את גורלו ברחמיה של אסתר, בכל שבת זכור. המצווה הזאת, לזכור לנֶצח את האויב ההוא ולא להניח לאינסטינקט הרחמים היהודי לוותר לצורר, היא מצווה חשובה כל כך דווקא מפני שהיא נראית לנו כל כך לא יהודית. אבל אם הרחמים היהודיים היו מנהלים את ההיסטוריה המן היה חי וקיים. ולא רק הוא.

ברחמינו היהודיים השלמנו עם גרמניה. ברחמינו היהודיים אנחנו כואבים עכשיו את כאבם של האוקראינים שידיהם מגואלות בהרבה דם יהודי. וכן, גם אני מרחם, וכן, גם אני בעד לסייע לאומה שהפכה לברווזים במטווח, ודווקא בשל כך חשוב לי להגיע השבת לבית הכנסת ולהיזכר שגם לרחמים יש גבול. זכור, אל תשכח.

כשהתחפשתי ללירוי

את חטאיי אני מזכיר היום. גדלתי בבית שהייתה בו טלוויזיה בימים של ערוץ אחד, כך שכל תוכנית ששודרה בו הפכה למדורת השבט. פעם אחת בשידור חי ועשרות פעמים בשידורים חוזרים, עד שכולנו דקלמנו את כל התוכניות בעל פה. כשהגיע פורים החלטתי להתחפש ללירוי. הוא היה דמות ראשית בסדרה שנקראה 'תהילה' על בית ספר לאומנויות בארצות הברית. לירוי היה רקדן כהה עור, אז עוד קראו לזה כושי, כמו בתנ"ך, היום זה לא חוקי (לכל מי שמסתכל עליי עכשיו בעין רעה, וחושב איך ראיתי תוכנית כה לא צנועה, אתנצל שכבר מניתי אותה בחטאיי, וגם אשאל: איך אתה יודע מה יש בה? אה?). בקיצור, צבעתי את פניי, הנחתי פאת צמות לראשי, וזהו – הכול מוכן.

חברה של אמא שלי לא אהבה את הרעיון. "מדאיג מאוד שזו הדמות לחיקוי בשבילו", היא הזהירה את אמא שלי. "מה זה אומר עליו? מה זה אומר על החלומות שלו? בפורים מתגלה התת-מודע. ובכלל, לירוי היה גוי, אז מכל התחפושות להתחפש דווקא לגוי? דברו איתו, יש לי תחפושת מיותרת של אהרן הכהן".

אני לא זוכר אם ההורים שלי דיברו איתי או לא. אני כן זוכר שלאהרן הכהן לא זכיתי להתחפש. אולי החברה לא הצליחה להדאיג אותם מספיק, אולי התת-מודע שלי היה ממש אבוד. את הדאגות של החברה אני זוכר כי היא השמיעה אותן גם באוזניי. הרבה שנים חלפו מאז. לא הפכתי לרקדן, אינני כוכב טלוויזיה, ולצערי הרב עם מעט השיער שנותר על ראשי אפילו צמות כבר לא על הפרק. אבל בשנים האחרונות התגלה לי שהבחירה להתחפש לגוי הייתה בחירה מעולה.

הנתיבות שלום, ולא רק הוא, כותב שהמנהג הוא דווקא להתחפש בפורים לגוי, מפני שבמידה רבה זהו שחזור של מה שהיה שם. היהודים השתתפו במשתאות, אולי אפילו השתחוו להמן, הרי רק מרדכי בלט בסרבנותו. ומה שקרה בפורים היה גילוי שזו רק תחפושת, שאפילו אם אנחנו נראים כגויים ומאמינים שאכן זוהי הזהות החדשה שלנו, הרי שברגע האמת יתברר הסוד. בפורים מתחפשים לגויים ומצהירים פנימה והחוצה, שלא משנה כמה מסכות ואשליות יעטה עליו היהודי, הוא יכול להיראות כמו גוי ולהתנהג כמו גוי – זה לא ישנה דבר, האמת הפשוטה תמיד תחכה בסבלנות מאחורי המסכה.

עם מרדכי

הראשון לזהות שהכול רק תחפושת ותו לא, היה, כמה לא מפתיע, דווקא המן. אחרי שראה שמרדכי לא משתחווה לו, הוא מכנה את כל עם ישראל "עם מרדכי". זה נראה כל כך משונה, הרי מרדכי הוא החריג, כולם כבר נטמעו במרחב, אפשר לחסל את מרדכי לבדו, בשקט, או פשוט להתעלם. אבל המן יודע עלינו את מה שאנחנו לפעמים מתקשים לזהות. כולנו עם מרדכי. האיש החריג הזה בגלוי הוא הסיפור הסודי של כולנו. אז וגם היום. הכול תחפושת. בפנים הכול חי וקיים.

התינשאי לי?

כשמגיעים לפסוק על מרדכי ש"לא יכרע ולא ישתחווה", אני חושב על המנהג המשונה שהפך פתאום לחלק מהנוף – הצעת נישואין בכריעת ברך. מה שעד לפני דור היה עניין צנוע שבין בני הזוג, החלטה משותפת לכרות ברית ולהקים בית, הפך ברוח אופנת השיתוף המופרזת להפקה שמכינים חברי החתן ושתתגלגל בתוך דקות לערוץ היוטיוב. בשיאו של האירוע יכרע החתן המיועד על ברכו ויציע נישואים. אולי זה קטנוני, אבל זה מפריע לי (ואני מניח לרגע בצד את כל הדיון ההלכתי על חוקות הגויים ונתינת טבעת במעמד עדים) – מפריע לי שכך נראית תמונת זוגיות. מישהו כורע ברך בתחנונים ומישהי נעתרת לו ברוב טוּבה. זה לא ככה, וזה לא צריך להיות ככה. אילו הייתי אישה והיו מציעים לי ככה נישואים, הייתי אומר(ת): "קום, קום, מה זו השטות הזאת". זוגיות היא בין שווים. אותו גובה. אותו ערך. אהבה ולא כניעה. שותפות ולא השתחוויה. וריח חריף של זוגיות עקומה מנשב ממנהג האבירים המשונה הזה. הגזמתי, אתם חושבים לעצמכם? הפכתי זבוב לפיל? יכול להיות. אבל פורים עוד רגע, גם לזבוב מותר להתחפש לפעמים.

לתגובות: liorangelman@gmail.com