מבחינתו של אהוד אמיתון, לוחם בגדוד לביא שנפצע בינוני במהלך פעילות מבצעית בחברון בשנת 2006, ימי הפורים הקרבים הם הרבה יותר מאתגרים מאשר משמחים. "החוויה האישית שלי מהאירוע שבו נפצעתי הייתה של פיצוצים, עשן וריחות של שריפה, ולכן כל פעם שיש נפץ באוויר זה פשוט מחזיר אותי לחברון, אתה חוזר אחורה", מספר אמיתון לעיתון בשבע'.
"במקרה שלי זה מחזיר אותי לחברון, אצל החברים שלי זה עזה, לבנון וקלקיליה. הילד שנמצא ברחוב ועושה מעשה שלוקח שנייה אחת, לא מבין שהוא מזיק למישהו אחר. לא רק מישהו עם פוסט־טראומה, גם בעלי חיים, אנשים עם בעיות ויסות חושי ונשים בהיריון עלולים להיפגע מהרעש. וכל זה לפני שדיברנו על הפגיעה באיכות החיים של כל האזרחים. לא מגיע לאף אזרח לשמוע פיצוץ".
מה הגבול, אולי גם לא יהיו זיקוקים ביום העצמאות?
"אני נגד זיקוקים ביום העצמאות, אבל עדיין אני יודע שבטווח שעות מסוים בין יום הזיכרון ליום העצמאות יהיו לי עשרים דקות קשות שאני יודע להכין את עצמי אליהן. כשמדובר בנפצים, אתה לא יודע מתי תשמע נפץ מתפוצץ בלי שום הכנה. פיצוצים יכולים להוריד אותי לשלושה או ארבעה ימים. יש המון סוגים של טריגרים, הנפצים הם טריגר אחד. אני לא יודע מה יהיה הטריגר הבא שיביא לחוסר נעימות בגוף ולהרגשה רעה ויגרום לי להשתבלל בתוך עצמי".
יש בך צד שמבין את הילדים בפורים?
"גם אני הייתי ילד וגם אני ניפצתי נפצים, אבל אם הייתי יודע למה זה עלול לגרום לא הייתי עושה את זה. לא משנה שהסבירו לנו בזמנו שכל פיצוץ מזעיק את כוחות הצבא והמשטרה - כי היינו בתקופה של האינתיפאדה השנייה - זה לא עזר. אבל אז לא הייתה מודעות לפגיעה הנפשית שזה גורם. בתור אחד שעשה את זה אני אומר לכם: התבגרתי, אל תעשו את זה".
אמיתון רואה בנושא המודעות להשפעות השימוש בנפצים משימה אישית, ואף מרצה בנושא. "אני משתדל לדבר על כך בשיחות, העברתי שיחה לסניף בני עקיבא בפרדס חנה ואני צפוי להעביר לנוער שאינם דתיים במועצה האזורית מנשה. אני מנסה להעלות את הנושא למודעות הציבורית כמה שיותר. לי זה מתאפשר באופן אישי כעובד בסוכנות TPS כי השם שלי מוכר בעולם התקשורת, אבל חשוב להדגיש: אני מדבר בשם הרוב הדומם שאין לו את היכולת לזעוק את הזעקה ולהגיע לתקשורת. רבים מהחברים שלי לא חוגגים פורים. אנחנו מבקשים: אל תהרסו לנו את החג".
כולם צריכים לסבול?
אמיתון כאמור לא לבד. אלפי נפגעי פוסט־טראומה סובלים מפיצוץ נפצים. "ברגע שאני שומע דבר כזה אני מתחיל להזיע בכל הגוף ולהיכנס לחרדה ולחץ וזה משתק אותי", אומר עו"ד מיכאל בנימין, שמתמחה בייצוג נכי צה"ל מול משרד הביטחון ובעצמו לוחם בשקד גבעתי שנפצע ב־2003 במהלך היתקלות עם מחבלים ברמאללה. "אין מה לעשות, אני לא חסין, גם אני סובל מ־PTSD (הפרעת דחק פוסט־טראומטית – ד"ע). מי שנפצע מירי וסובל מפוסט־טראומה, רעש חזק מאוד כמו נפץ הוא טריגר שמחזיר אותו לרגע האירוע או לאירועים דומים בשירות הצבאי, בעיקר אצלנו הלוחמים. זה מחזיר אותנו לאותה נקודה שהייתה בהיתקלות ויכול להכניס להתקף חרדה שיכול לקחת דקות או שעות. פגיעה נפשית ממש קשה ומשמעותית למי שנפצע". למרות האמור, עו"ד בנימין שולל את ההצעה שנפגעי הנפש יתבעו את מפוצצי הנפצים. "אין חיה כזו. נכה צה"ל לא יתבע מישהו שזרק נפצים בקרבתו ובכלל, בתי המשפט לא אוהבים תביעות כאלה".
חברת הכנסת מיכל וולדיגר (הציונות הדתית) אומנם עוסקת רבות בתחום בריאות הנפש, אך את הסוגיה של שימוש בנפצים היא לא רואה באופן חד־מימדי. "יצא לי כבן אדם לשמוע את הנפצים הללו והם מוציאים אותי מדעתי. גם בלי שהלכתי להילחם זה מבהיל נורא, הן כרווקה זכורה לי החוויה והן כאישה נשואה עם ילדים שנבהלים מכך וזה מעיר אותם באמצע הלילה", מדגישה וולדיגר בראשית דבריה. "לפני כשנתיים, כחברת מועצת העיר בגבעת שמואל, עשיתי מיני־תחקיר ושקלנו אף לחוקק חוק עזר עירוני בעניין. הממצא המעניין שמצאתי הוא שלא כל הנפגעים חד־משמעית נגד, הרבה אמרו לי: בגלל שיש לי מגבלה כולם צריכים לסבול? לעומתם היו מי שביקשו להתחשב ולמצוא חלופות".
וולדיגר תוהה עד כמה צריך לאסור את עניין הנפצים הלא מסוכנים. "מה שמסוכן ואסור על פי החוק ברור שאני נגד, אבל ברמה הערכית תוהה בקול: עד כמה אני צריכה לאסור קפצונים? בראייה הוליסטית לפעמים אתה לוקח ממישהו אחד ונותן למישהו אחר, כי אם אתה לא מאפשר קפצונים אתה לוקח מכל היתר את הזכות לשחק בחומר שאינו מסוכן. להגביל שימוש בקפצונים זאת הגבלה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. החובה שלנו כחברה בעיניי היא לקיים את החוק שכבר קיים, ופחות להתערב בעוד חקיקה מחמירה אלא בשיח בתוך הקהילה. הרב שלמה סובול, ראש ארגון רבני ברקאי, עושה הכשרות לרבני קהילות ובתוכן הוא עוסק ימים שלמים בבריאות הנפש ומבהיר שאי אפשר להתעלם מהתופעה. אני מצפה מרב קהילה שאם הוא יודע שבתוך הקהילה מישהו סובל מחרדות לאסוף את הקהילה ולספר להם שיש בינינו אנשים שסובלים ואנחנו נתאפק ולא נעשה את זה בבית הכנסת. בתוך הקהילה אני מאמינה באיזונים ובלמים".
בפרעות שהיו בערים המעורבות בזמן מבצע שומר החומות התעסקה וולדיגר רבות בתחום הנפצים והיא מבחינה בין משחק ילדים לכוונת פגיעה. "עשינו עבודת מחקר והגשנו שאילתות כמה נעצרו ומה העבירה הכי חמורה שאפשר לתת. ראשית כול, אם מדובר בנפץ לצורכי פגיעה כמו בשכונת שמעון הצדיק שיורים על בתים של יהודים, הדבר יהיה כרוך בהגשת כתב אישום. אלא שלא הצלחנו להביא נתונים מדויקים כי אחד הואשם בהפרעה לסדר הציבורי ואחר הואשם בהחזקה אסורה. מרוב פיצולי סעיפים לא קיבלנו נתונים עד היום. גם התברר לנו שענישה של עוד חצי שנה בחוק לא תשנה את המצב ותרתיע אלא רק אם יהיה מאסרים של שנים רבות וזה כבר יותר מורכב. תיאורטית אני יכולה לקחת קפצונים ולירות כל היום ולא יוכלו לעשות לי כלום, אולי הטרדת הציבור בחוק העונשין אם זה יהיה מאוד מוגזם. הדבר נתון לרוב לשיקול דעתן של המשטרה והפרקליטות ואי אפשר באמת לשנות את זה. שיח ברשויות מקומיות כמו פתח תקווה על זיקוקים ביום העצמאות זה שיח שאולי יכול לשנות. אני בעד פתרון קהילתי, חברתי, הסברתי ומניעתי מאשר לחוקק חוק שיגביל את השימוש בקפצונים".
מי שגם מקבל פניות בנושא הוא חבר הכנסת אופיר סופר, גם הוא ממפלגתה של וולדיגר, נפגע פוסט־טראומה בעצמו עקב שירותו הצבאי. "קיבלתי המון פניות בנושא בפרט לגבי פורים ויום העצמאות, ועמדתי היא שיהיה נכון ברמת הקהילה לדבר על זה בדפי המידע או על ידי הרב בבית הכנסת. הנקודה היא שצריך לדבר על זה בכל מקום, כי לא תמיד יודעים אם יש לנו נפגעי פוסט־טראומה. לרוב הם נושאים את זה בשקט ולא משתפים אף אחד. עצם זה שמתפרסמת כתבה על כך זה חלק מהדברים שצריך לעשות. צריך לדבר ולפנות גם ברשתות החברתיות. לא כל דבר מצריך חקיקה ובטח בשנה הקרובה אפשר לוותר על זה".
מה עושה לך נפץ?
"האם נפץ מקפיץ אותי יותר מאחרים? נכנסתי לא מעט למחנה פליטים בלאטה ומדי פעם כשהיו זורקים עלינו אבנים על הרכב זה יצר אצלי הקפצה מסוימת. יום אחד הנהג אומר לי: שמת לב שזה קורה לך? אמרתי לו: אריק, תתקדם. זה נקישות וזה מפריע. אצלי ברמה אחת ואצלם ברמה אחרת. אני רוצה לדבר פה בשביל האנשים שיותר קשה להם".
ללחוץ על היבואנים
בעוד שאכיפה פלילית נגד מדליקי נפצים אינה פשוטה כלל, מתברר שהחזקה ומכירה של מוצרי נפץ שונים אסורה על פי חוק ומתבצעת גם אכיפה בתחום. שוחחנו עם מ', ראש מדור מעבדות חבלה במשטרת ישראל, שהסביר את הדברים ממבט מקצועי. "צעצועים מסוכנים הם באחריות משרד הכלכלה שאמור לאכוף את כל הנושא, בפרט היעדר השימוש והיעדר המכירה שלהם. שימוש בנפצים יכול לגרום לנזק גופני, יכול לסכן את הציבור ולגרום להטרדה", הוא אומר. "צעצועים שמכילים תערובת חזיזים, כדורי נפץ וסוגים של זיקוקים אסורים למכירה במדינת ישראל, ובדרך לא דרך, לרוב דרך הרשות הפלשתינית, מגיעים לחנויות לפני מועדים ספציפיים כמו פורים, ולכן יש מבצעי אכיפה שמוביל משרד הכלכלה והמשטרה עוזרת לאכוף".
מקור הנפצים בוא בעיקר מסין ואין להם פרמטר אחיד. "הם מיוצרים בחוץ לארץ, בדרך כלל בסין, ומכילים כמויות משתנות של תערובות נפץ ואין להם פרמטר שמאפשר שימוש תקין שלא יגרום לפציעה או שמישהו יפרק אותם בטעות ולא יתפוצץ, ולכן הם אסורים בשימוש וממכר. לפעמים יש להם חזות יחסית תמימה, כמו כדור או קונוס, אבל הם צעצועים מסוכנים שההגדרה שלהם לפי לשון החוק הוא ששימוש בהם עלול לגרום למשתמש או לאדם אחר נזק גופני או לגרום הטרדה. לפי החוק אסור לייצר, לייבא, להחזיק או להעביר לאחר בכל דרך מדרכי ההעברה", מדגיש מ' את החוק בעניין. "הפציעות יכולות לנוע מצלצולים באוזניים, המשך בפגיעה בעור וגם פציעה גופנית חמורה. אם 'טייגר' יתפוצץ בטעות ביד סגורה זה יגרום לנזק משמעותי ויצטרכו ניתוח".
גם אקדח פיקות?
"אקדח פיקות אסור בשימוש", מפתיע מ'. "צעצועי אקדחים גם אסורים בחוק. אני לא יודע אם שוטרים מחרימים, אבל בגדול מבחינת החוק אסור להחזיק את זה. מי שיירה ליד העין שלו או ליד העין של ילד אחר ויעוף נתז ויקבל כוויה יבין אם זה היה שווה שפגיעה כזו תהיה בשביל משחק פורים. לפעמים מדובר על רשתית שנשרפת ומעבר מעין בריאה לעין חולה. לא בטוח שהמשחק הזה שווה. הסיבה שיש איסור על המוצרים הללו היא מאוד ברורה: בסוף יש בהם כמויות משתנות של חומרי נפץ. כל שנה יש ילדים שנפצעים מנפצים, בעיקר בגפיים ובאצבעות הידיים, כי אין תו תקן. כתוב שזה מתפוצץ אחרי שתי שניות, והרבה פעמים בפועל אחרי שנייה זה מתפוצץ".
ואיך מונעים מהתופעה להתפשט?
"העיקרון של עשיית המשטרה הוא לתפוס כמויות גדולות אצל היבואנים והמשווקים למיניהם. כי כשהם נמצאים בידיים של הילד, גם אם תיקח לו, יש עוד מיליון ילדים עם אקדחי פיקות. החוכמה היא לתפוס את היבואנים שמקבלים סחורה ומוכרים לילדים. אנחנו רוצים לבער את הנגע במכה אחת, זה עיקר הגישה של המשטרה ומשרד הכלכלה".
תחום שני שמדגישים במשטרה הוא הסברה: "בניגוד לעבר, כיום יש הרבה פחות נפצים במרחב הציבורי, והדבר זקוף לזכותה של ההסברה. בציבור הדתי יש ירידה משמעותית מאוד בהיקף התופעה, גם בגלל הוראת הרבנים לאסור את השימוש בקהילתם, וגם בגלל אכיפה מאוד מאוד מאסיבית נגד סוחרים. מדי שנה אנחנו רואים ירידה מתמדת. אף הורה שפוי שאומרים לו שנפצים זה מסוכן, לא ייתן כסף לילדים שלו כדי שיפוצצו נפצים. אנחנו יכולים לייבש את השוק כי המניעים פה הם לא ציוניים אלא כלכליים נטו. פנייתנו להורים לילדים קטנים: לילדים שלכם אין כסף מכספומטים, הכסף מגיע ממכם, אל תיתנו להם כסף לצרכים אלו. הנזק הבריאותי הוא הרבה יותר גדול מהצורך ההלכתי למחות את המן. לא כתוב בשום מקום שצריך למחות את המן עם חומרי נפץ. אנשים חוזרים לרעשן הישן, הטוב והבטוח שמרעיש לא פחות מפיקות אבל בדרך לא מסוכנת. שיהיה לנו חג שקט ובטוח".