במהלך השנה, ובחודש אדר בפרט, הנוער הדתי יוצא להתנדב בעמותות ובארגונים רבים מספור.
טעימה קטנה מחווית החסד האדירה הזו בציבור שלנו ובעם ישראל בכלל, טעמתי במחנה החורף של עמותת עד"י, בו השתתפתי כחבר בצוות הטכני של המחנה.
באחד הימים, בעודנו נחים קצת מהעמל הלוגיסטי, הבטנו, חברי הצוות הטכני, בחניכים במהלך פעילות מעגל מתופפים שנערכה להם.
"איך אתה יודע שהם באמת נהנים?". השאלה הזאת של ידידיה הפתיעה אותי. הרבה מהחניכים בעמותה לא מביעים רגש במהלך הפעילויות. יכול להיות שכל ההפקה הזאת לא לגמרי עומדת ביעד הכי בסיסי שלה?
וניסיתי לחשוב רגע על ההפקה הזאת מבחוץ. איך אספר על האירוע הזה לאדם שלא נכח כאן. ניסיתי. ומה אני אגיד לכם? וואו. זר לא יבין.
30 חניכים ו-60 חונכים ביומיים מרוכזים של כיף, פעילויות, אווירה, ו... חסד. פשוט חסד. השריר הזה בלב שלי שמתרגש כשהוא רואה מעשה טוב, עבד ללא הפסקה במחנה הזה.
אם זה לדחוף כיסא גלגלים בעלייה ביער עמינדב, או לרקוד שעתיים עם חניך שלא בהכרח משתף איתך פעולה בהרקדה בערב.
לטחון לו אורז או שניצל בארוחה כי הוא לא יכול לאכול מזון רגיל, וגם... להחליף לו טיטול מאוחר בלילה, למרות שהעיניים שלך נעצמות מעייפות אחרי היום המטורף והמתיש הזה.
להעמיס אותו לאוטובוס, לשיר ולרקוד לו בנסיעה, גם אם זה מביך אותך. ולקפוץ איתו בijump בעדינות, במסירות. להיות רגיש. לחשוב על החוויה שלו. ולוותר על שלך.
להסתכל לו בעיניים, ולדעת שגם אם הוא לא תמיד מראה שמחה או מביע הערכה להשקעה האדירה שלך – הוא מרגיש. כי אולי הגוף שלו לא מושלם, והתפקוד שלו לוקה בחסר, אבל יש לו לב.
ודברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב.
ולנסוע איתו לכותל. ולהתפלל. שיהיה לו טוב. שישמח. שישבור את תקרת הזכוכית ויתעלה מעל המגבלות.
והמילים האלה מוכרות לך. גם אתה, כמוהו, צריך לשמוח ולהתעלות. גם לך יש תקרת זכוכית. והוא, כן, הוא – מרים אותך מעל המגבלות שלך. הוא עוזר ללב שלך להתרפא. הלב שלו, שהזרמת אליו כל כך הרבה אנרגיה, מחזיר אליך כוחות. לתת זה לקבל. אבל באמת.
*******
"ברור שהם נהנים!" עניתי לו.
אבל הוא לא וויתר. "איך אתה יודע?!" עצמתי עיניים לרגע. ונשמתי. "תסתכל להם בעיניים אחי. עזוב אותך כל השאר. תסתכל לעיניים. ואם תסתכל טוב, אתה תראה שם לב זורח מרוב אושר".