הרוח החיה מאחורי מסירות הנפש הלאומית של האוקראינים. ולדימיר זלנסקי
הרוח החיה מאחורי מסירות הנפש הלאומית של האוקראינים. ולדימיר זלנסקי צילום: רויטרס

היה זה בימים האחרונים של חופשת הקיץ בשנת 1968 כאשר הרוסים פלשו לפראג, עיר הולדתי. הייתי אז בן 10. בבוקר ההוא, 21 באוגוסט, התעוררתי לתוך שידור חי ברדיו: "הפולשים חצו את גבולות המדינה משלושה כיוונים והם מתקדמים לעיר הבירה". המילה פולשים, אוֹקוּפָּנטִי בצ'כית (אגב, גם באוקראינית), הייתה שמורה עד אז בנרטיב הצ'כי באופן בלעדי לגרמנים שפלשו לצ'כיה בשנת 1939, כך שלקח לי קצת זמן להבין שהפעם אלו הרוסים. השאר - הבריחה ל'מערב' עם מזוודה אחת בלבד כדי לא לעורר חשד, האכזבה שלי מכך שלא לקחנו את הדובי האהוב עליי, המתח במעבר הגבול לאוסטריה, התשישות בתחנת הרכבת בווינה והשהייה במחנה פליטים מאולתר במערב גרמניה - היסטוריה.

בשל זיכרונות אלה, אינני מתחבט כלל ועיקר בשאלה מי הטובים ומי הרעים במלחמה בין רוסיה לאוקראינה היום. ייתכן שהתרחבות נאט"ו לחצה את רוסיה יותר מדי, ייתכן שזלנסקי עשה שגיאות, ייתכן שהוא מגלומן, הכול ייתכן. אבל במלחמה הנוכחית אוקראינה עומדת ללא ספק בצד הטוב של ההיסטוריה, בעוד שהרוסים הם התוקפן - ב־2022 כמו ב־1968. שום ניתוח פוליטי מחוכם לא יטשטש לי את השורה התחתונה הזאת. זאת ועוד, אי אפשר שלא להתרשם מאומץ ליבם של האוקראינים וממסירות הנפש שלהם במאבק על חירותם ועל עצמאותם המדינית.

הדיסוננס של זלנסקי

רצתה עורמת ההיסטוריה, והרוח החיה מאחורי מסירות הנפש הלאומית של האוקראינים היא מגזע היהודים: נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי. מארמון הנשיאות בקייב שאותו הבטיח לא לעזוב, קרא זלנסקי השבוע לעמו שלא להרפות במאבקו הצודק נגד האוקופנטים הרוסים, הבטיח ניצחון, ולבסוף העניק לכמה גנרלים אוקראינים שהצטיינו במיוחד בלחימה את אות הגבורה הגבוה ביותר שיש לנשיא אוקראינה להעניק: אות גבורה על שם בוגדן חמלניצקי.

אינני רוצה להיות קטנוני בשעתם הקשה של האוקראינים, אך אינני יכול לתאר לעצמי שיש ולו יהודי אחד שלמד קצת היסטוריה ולא הצטמרר לשמע חלוקת אות גבורה על שם חמלניצקי. הפרעות שביצעו הקוזקים של חמלניצקי ביהודי אוקראינה, תוך שהם מוחקים קהילות שלמות מעל פני האדמה, נכנסו להיסטוריה היהודית בשם פרעות ת"ח ות"ט (1648), וזה תיאורן באחת הכרוניקות היהודיות מאותה תקופה: "והרבה קהילות קודש אחורי הנהר ניפור... שלא יכלו לברוח, ונהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה, ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר... לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם" (נתן נטע הנובר, יוון המצולה, פרק ד).

זה רק תיאור חלקי. חסכתי מהקורא את החלקים האכזריים ביותר. המעוניינים יכולים לעיין בעצמם בכרוניקה הנ"ל (אם כי חודש אב נראה לי מתאים יותר מאשר חודש אדר). אינני יודע מה "חמיל הרשע" (כפי שחמלניצקי מכונה אצלנו) היה חושב על כך שיהודון יושב על כס הנשיאות באוקראינה ומחלק אותות גבורה על שמו.

האמת היא שזה לא פשוט, הרי צריך לקרוא את אותות הגבורה על שם מישהו. ומה לעשות שבכל אירופה אין עם שגדולי האומה שלו מזוהים כל כך עם רצח המוני של יהודים כמו האוקראינים. הבולטים שבהם (חוץ מחמיל הרשע): סימון פטליורה (אבי הרפובליקה האוקראינית בתחילת המאה ה־20, שצבאו אחראי על הירצחם של עשרות אלפי יהודים) וסטפן בנדרה (שהמיליציה שלו רצחה אלפי יהודים בלבוב ובמקומות אחרים באוקראינה בתחילת הכיבוש הנאצי). אלה הם הגיבורים אנשי השם באוקראינה עד היום. על שמם נקראים רחובות בערים האוקראיניות, לכבודם הוקמו אנדרטות ברחבי המדינה, ודמותם מעצבת את התודעה הלאומית האוקראינית העכשווית.

זאת ועוד, מעשי זוועה נוראים ביותר (שאינם נופלים מהתיאורים של פרעות ת"ח ות"ט!) נעשו על ידי אוקראינים פשוטים (שלא היו שייכים לשום מיליציה) בשכניהם היהודים בחסות הכיבוש הנאצי, ולפי מרכז שמעון ויזנטל אף אחד לא נשפט על כך - אף אחד. בשונה מהגרמנים לאחר השואה, האוקראינים לא עשו שום ניסיון - גם לא בתקופה הדמוקרטית הפוסט־סובייטית - להתמודד עם העבר הלאומי האפל שלהם. הם לא יצאו מגדרם (למעשה בכלל לא התחילו) לנקות את עמם מנגע האנטישמיות (אלא להפך, מתכחשים לקיומה). לבתי אבות במדינת ישראל לא הגיעו אלפי צעירים אוקראינים במסגרת 'אות כפרה' כדי לכפר על מעשי אבותיהם, ותלמידי תיכון באוקראינה לא נדרשים להתמודד בשיעורי היסטוריה עם חלקם של האוקראינים בהשמדת היהודים בארצם. במקום זה הם חולמים לזכות ביום מן הימים באות גבורה על שם בוגדן חמלניצקי.

סיוע הומניטרי ותו לא

הגדיל לעשות שגריר אוקראינה בישראל, שסילף את ההיסטוריה כאשר דרש ממדינת ישראל לעזור לאוקראינים כפי שהאוקראינים עזרו ליהודים בתקופת השואה. טוב, אנחנו לא נהיה עד כדי כך רעים.

אדגיש שיש לי כבוד רב ל־2,700 חסידי אומות העולם האוקראינים, שכל אחד מהם זכאי להוקרה ולתהילת עולם. אולם יש לזכור שדמיאניוק האוקראיני ומשתפי הפעולה הנלהבים של הנאצים בטבח באבי יאר, ולמעשה בכל מקום אחר בחבל ארץ ארור זה, מייצגים את התנהגותו של העם האוקראיני בשואה בצורה הרבה יותר נאמנה ואותנטית. אם העמידה לצד העם האוקראיני היום דורשת לסלף את ההיסטוריה - ואם לשפוט לפי דברי השגריר האוקראיני ולפי חלוקת אותות הגבורה על שם חמלניצקי על ידי הנשיא, היא אכן דורשת זאת - את זה לא נסכים לעשות. ההצעה של הנשיא זלנסקי שראש ממשלת ישראל יתעטף לאות סולידריות בדגל אוקראינה, היא דרישה הזויה נוספת שמביישת את אבותיו של זלנסקי עצמו. אולי זלנסקי יציע להעניק לבנט בתמורה אות גבורה על שם חמלניצקי...

מהי המסקנה מכל זה? הדם היהודי הרב שנשפך על ידי אוקראינים, וחוסר הכרתם בפשעיהם נגד העם היהודי, אוסרים עלינו להפגין ביטויי סולידריות מופרזים וחיבוקים לבביים מדי. זה לא יהיה נכון, לא מבחינה מוסרית, לא מבחינה יהודית, לא משום בחינה. עם זאת, עלינו לזכור שכל אשמה היא אינדיבידואלית, "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות". למרות ההתכחשות לפשעים שאבותיהם ביצעו ביהודים, לא האוקראינים של היום ביצעו את הפשעים האלה. גם פנייתם מערבה מצביעה על רוח הומניסטית יותר בקרב הדור הנוכחי. אם אפשר להושיט לאוקראינה סיוע הומניטרי, אפילו סיוע הומניטרי נדיב, אזי צריך לעשות זאת. אבל לא יותר מזה. גם לנו יש כבוד לאומי.