ילד סיעודי. אילוסטרציה
ילד סיעודי. אילוסטרציהצילום: ISTOCK

נו, אז מה היה לנו השבוע? איזה מקרה חדש של התעללות בחסרי ישע נחשף בתקשורת? האם היה זה קשיש סיעודי שהוכה בידי אח במוסד? באיזה פעוטון עם שם חמוד צרח תינוק באימה מול מטפלת, שהענישה אותו כי הוא לא נרדם בזמן? איך התנהגו בעלי המוגבלות השכלית־תפקודית כשהמדריך במעון התעלל בהם יחד עם חבריו?

נורא איך שאנשים מאבדים צלם אנוש. מה, הם לא בני אדם?! איך הם יכולים לפגוע כך בחסרי הישע שהופקדו בידיהם? ושוב הקרובים בוכים ברדיו בשם בדוי כשהם מתארים כיצד גילו את הפגיעה ביקיריהם. ושוב מוקרנים סרטונים מהמצלמות המראים את הזוועה בשחור-לבן. ושוב חקירת משטרה, ושדרנים מראיינים ברגישות ובזעם קדוש, וכולנו משתתפים בטקס השבועי שבו החברה הישראלית נושאת את כפיה לשמיים ומצהירה: ידינו לא היו במעל. רואים איך הן נקיות? רואים איך אנחנו מזדעזעים ונחרדים ומגנים וזועמים? זו ההוכחה לחפותנו אל מול הרשע הזה.

אבל במרווח שבין הטקסים, בינינו, בשקט, הבה נודה על האמת - זו האשמה שלנו, לא פחות מאשמתה של המטפלת המתעללת, המדריך המשפיל והאח האכזרי. כי כולנו יודעים כמה קשה לטפל בחסרי ישע. צריך לעשות עבורם הכול, כולל טיפול בצדדים הפחות אסתטיים של הקיום האנושי; צריך להתמודד עם חוסר שיתוף הפעולה שלהם, עם חוסר הוורבליות שלהם, עם מה שנחווה על ידינו כאטימות, ולפעמים אפילו כדווקנות מתסכלת ומכעיסה. הם בני משפחתנו האהובים, חלק ממי שאנחנו, ויש בהם גם חן ויופי; אבל גם מי שמתמודד עם חסרי הישע המקסימים מכולם - מי שאי פעם הופקד על הטיפול בתינוק, מתוק ונורמלי לגמרי, כשהוא מסרב להכיר בזכויות הזולת למנוחה, לפרטיות או לזמן איכות, ותובע בווליום גבוה ובלתי מתפשר שיעסקו בו ואך ורק בו, יודע כמה סבלנות, רגישות, בינה, ובעיקר שליטה עצמית מופתית, דורשת המשימה הזאת.

כמובן שאנחנו יודעים. לכן אנחנו מחליטים שאי אפשר ככה יותר, שגם לנו יש צרכים - חיים, קריירה, חברה, אוויר - ולכן אנחנו מפקידים אותם, את בני משפחתנו האהובים והבלתי אפשריים, בידי זרים; שיתמודדו הם עם כל הקושי הפיזי והנפשי הכרוך בטיפול בהם. ואנחנו דורשים שתהיינה שם מצלמות, כדי שכאשר יתרחש הפשע הידוע מראש, יהיה לנו תיעוד. הסרטונים יגלו כיצד המטפל, שאינו משכיל, רגיש ומפותח כמונו (שהרי אחרת לא היה מעביר את ימיו בעבודה קשה, מתישה ומונוטונית תמורת שכר זעום, אלא מוצא לעצמו משרה משתלמת ומכובדת), שאינו קשור כמונו אל חסרי הישע שתחת חסותו בעבותות של אהבה ומחויבות, מאבד את סבלנותו ופוגע ביקירינו. ואנחנו נצפה, נזדעזע, ונפצח בטקס ההיטהרות השבועי, המנקה את מצפוננו הנוקף.

אבל אפשר גם להודות באמת. להודות שהמקום הנכון והמתאים ביותר לחסרי הישע הוא איתנו, בבית; במקום שבו מי שמטפל בהם מכיר אותם, קשור בהם, חייב להם; במקום שבו הם אינם חלק מחבורת חסרי ישע אנונימיים, אלא ייחודיים ובעלי צלם אלוקים. וגם להכיר בכך שכאשר אין ברירה והטיפול בבית הוא בלתי אפשרי, צריך להשקיע משאבים מרובים כדי שהמסגרת שבה יטופלו לא תהיה מועדת להתעללות, הזנחה ופוגענות.

זו אינה משימה הנמצאת בטווח יכולותיו של האדם הפרטי שנאלץ להעביר את הטיפול בקרובו לידי אחרים. זו אחריותנו כחברה להגדיר כללי התנהלות ראויים למסגרות האלה - יחס מספרי סביר בין המטפל לחסרי הישע שהוא מופקד עליהם (ומטפל אחד על חמישה חסרי ישע אינו יחס סביר); משכורת מכובדת למטפלים; הכשרה, תמיכה, ייעוץ והשתלמויות לאנשי הצוות; וסביבה פיזית אסתטית ומותאמת. כל זה יצריך חשיבה והקצאת משאבים משמעותית, אבל כדי שזה יקרה עלינו לוותר על הצביעות וההצטדקות; להכיר באחריותנו כלפי אלו שכל כך תלויים בנו, ולהבין שזהותנו כחברה יהודית נבחנת בעיקר במקומות האלו. שם, בבתי החולים הסיעודיים, במעונות לאנשים עם מוגבלויות, בהוסטלים ובפעוטונים, בכל מקום שבו נמצאים חסרי הישע שלנו - שם מתבטאים ערכינו, שם נבחנת מוסריותנו כחברה, שם מתגלה פרצופנו האמיתי.