הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: יהושע הלוי

אף על פי שעולם הקרבנות המעשי רחוק מאיתנו קרוב לאלפיים שנה, הרי שההיבטים הרעיוניים שלו, לרבות ההשלכות המעשיות בתחום האמונות והדעות, המידות והמוסר, חיות וקיימות איתנו כאז, ואולי אף יותר.

בעוד שבימים שבית המקדש היה קיים, היה אפשר להסתפק רק במעשה ההקרבה, הרי שבהעדר מקדש אין לנו כמעט דרך לעסוק בקרבנות מבלי לתת את הדעת על ההיבטים הרוחניים והרעיוניים שלהם. נביאי ישראל ביקרו בחריפות את מי שהתמקדו רק בפן המעשי של הקרבנות, בלי להבין ולקיים את ההיבט הערכי שלהם: להתעורר לתשובה, לתיקון המידות, לאהבת ה' ויראתו.

בפרשת ויקרא חמישה פרקים שכל אחד מהם מוקדש לסוג אחד של קרבן, לפי הסדר הבא: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. אנו נתמקד בקרבן החותם את הפרשה, קרבן האשם.

הרמב"ן (ויקרא ה' טו) דן בשאלה מה בין חטאת לאשם. "ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא". הוא אינו מוצא הבדל מובהק בסוג הקרבן או באופן ההקרבה, ואף לא בסוג העבירות המחייבות כל אחד מן הקרבנות, ולכן הוא מתמקד תחילה בהבדל השם: "חטאת" נשמע חמור פחות מ"אשם". חטאת, משמעה החטאה, החמצה. "אשם" נגזר משרש שמם. ראוי האדם להיות "שמם ואובד". בעקבות הבחנה זו מצביע הרמב"ן על כך שקרבן חטאת מובא בדרך כלל רק במקרה של שגגה. ואילו אשם מובא גם על זדונות, כגון על מעילה בקודשים ועל גזל ומכאן שהוא מתייחס לרמת חומרה גבוהה יותר של עבירות.

ההבחנה בין החטאת והאשם אינה מוחלטת. יש זדונות שחייבים עליהם חטאת ויש שגגות שחייבים עליהן אשם, יש החייבים להביא שני קרבנות: אחד לחטאת ואחד לאשם, ובלשון התורה עצמה נזכר הביטוי אשם גם ביחס לקרבן חטאת. לא נוכל להיכנס כאן להבחנות המדויקות בפירוט, ולכן נשאר במסגרת הבחנה הכללית של הרמב"ן: אשם חמור מן החטאת, ובמלים אחרות: אשמה חמורה מחטא.

החטא מתאר את אופי המעשה: האדם טעה, סטה מן הדרך, החטיא את המטרה. אשמה, מתארת את המצב הנפשי של החוטא: היא מטילה עליו אחריות למעשה. גם כשאדם חוטא בשגגה אין התורה פוטרת אותו מאחריות, והראיה – הוא נדרש להביא קרבן כדי לכפר על חטאתו. בכל זאת, מידת האחריות של השוגג החייב בחטאת פחותה, ולכן אין משתמשים במונח אשמה ביחס אליו.

הנחת היסוד של פרשות החטאת והאשם היא שאדם אחראי למעשיו, לכל מעשיו, גם אלו שנעשו בשגגה. אולם יש רמות שונות של אחריות ומידה משתנה של אשמה.

בשיח הפילוסופי והפסיכולוגי המודרני, יש ביקורת רבה על רגשותהאשמה. תיאולוגים, בעיקר נוצרים ובתר-נוצרים, ביקשו לשחרר את האדם הדתי מתחושת האשמה על החטא "הקדמון" הטבוע בו. סוגים מסוימים של פסיכותרפיה פועלים בדרך של איתור רגשות האשמה של האדם הסובל ושחרורו מהם, על מנת לחלצו מן הסבל הנפשי שהם גורמים. מרטין בובר דחה את הגישה האנטי-אשמתית הכוללת הזאת ויצר הבחנה בין "אשמה אותנטית" או: "אשמה אקזיסטנציאלית"לגיטימית ורצויה, לבין "אשמה נוירוטית" הדורשת ריפוי (בובר, פני אדם, הפרק: אשמה ורגשות אשמה).

האשמה הנוירוטית היא זו שהפסיכותרפיסטים כדוגמת פרויד, מבקשים לרפא את האדם על ידי שחרורו ממנה. היא שוכנת בעולם הפנימי של האדם, מעיקה על נפשו ומחוללת בו את אותה התחושה שהרמב"ן כינה: "שמם ואובד". זו עלולה להיות מערכת רגשות קשה ומכבידה שיש לה גם השלכות מעשיות על כל רבדי החיים והקיום של האדם.

כנגד רגשי האשמה הללו, מעמיד בובר כחוויה בריאה ולגיטימית את האשמה האותנטית, כלומר: תחושת האשם של האדם על חטא שחטא, במעשה רע או בהימנעות מעשות טוב. בובר טוען שלא זו בלבד שאין לדכא את הרגש הזה אלא אדרבה, צריך לפתור אותו בדרך של פעולהותיקון.

קרבן האשם הוא הבסיס לדרך הטיפול של התורה באשמה ורגשותיה. קיומו של הקרבן הזה מאפשר לאדם להכיר בקיומו של החטא, לקבל אחריות ולהודות באשמה. קרבן האשם מחייב גם וידוי: להודות בפה מלא באשמה. יש בקרבן אשם גם ממד מרפא: משהחליט האדם להכיר באשמתו ולהקריב את אשמו, הוא הוא זוכה לכפרה ולסליחה: "וכפר עליו הכהן ... ונסלח לו". בכך הוא חותם את פרשת החטא והאשם, ואינו אמור לשאת עוד בסבל ובמועקה כל ימיו על חטאו זה.

בעקבות המאבק של הפילוסופים, התיאולוגים ומדעי הנפש ברגשות האשמה הנוצריים ובעיקר בעוצמת הופעתם בעולם של ימי הביניים, התערערו בעידן המודרני, כל שלשת היסודות שמלמד קרבן האשם: ההכרה בחטא ובאשמה, הקרבן המכפר והסליחה שאחריו.

ההכרה בחטא מוחלפת פעמים רבות בהצטדקות ובהטלת האשמה על הזולת. חשוב להבין, שדבר זה אינו מונע את המשך קיומו של רגש האשמה הפנימי. אדרבה, לעתים הוא תופח והופך לאשמה נוירוטית, על כל הסבל שהיא גורמת, בייחוד כשהיא נעשית מתוך הסתרה, הכחשה והדחקה.

בהעדר קרבנות, אין דרך שיטתית לטפל בכפרה. כלום יש לחברה המודרנית מנגנון מסודר של דרכי כפרה לאדם החוטא? בהעדר דרכי כפרה, פוחתת גם המוטיבציה להכיר בחטא, שכן החוטא יודע בסתר לבבו, שהכרה זאת אינה מביאה איתה ריפוי ותוחלת.

גם הסליחה כמעט אינה קיימת. אמנם, כאשר אדם נתפס על חטאו ונענש, הוא נחשב כמי ש"שילם את חובו לחברה", אולם לא נראה שבאמת הוא מגיע בכך אל חוף הסליחה, לא מצד החברה הסובבת, שממשיכה להזכיר לו את חטאיו לעתים מזומנות וככל הנראה גם לא בתוככי נפשו. זאת ועוד, רוב רובם של החוטאים לא מגיעים אפילו לכך. יש שחטאם אינו נודע, יש שחטאם אינו מגיע לחובת ענישה, אם מפני שחטאו בילדותם או מפני שחטא שכזה אינו נחשב לעבירה ברת-עונשין. כל אלו ממשיכים לשאת בקרבם את אשמתם מבלי למצוא דרך להתנקות ממנה.

הרגישות המופלאה של התורה לצורך לאפשר לאדם להתמודד עם חטאיו, לתקנם ולזכות להגיע לכפרה ולסליחה, באה לידי ביטוי גם בקרבן הייחודי "אשם תלוי". אשם זה מובא במקרה שבו אדם מסופק אם חטא אם לאו! התורה מציעה פתרון אפילו לאנשים חרדתיים הנמצאים כל הזמן בחשש שמא חטאו: יביא אשם תלוי ויתכפר.

מה אפשר לעשות עם החטא והאשמה בעולם שאין בו קרבנות? חכמי ישראל בכל הדורות הציעו חלופות לקרבן, מתוך הבנה שזהו צורך הכרחי לחיי נפש בריאים של האדם המאמין, שהרי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. הם המליצו על תוספת בתפילה, בלימוד תורה ובמעשים טובים, מתן צדקה וגמילות חסדים ויש אף שהוסיפו תעניות וסיגופים. אפשר למצוא בספרי המוסר "מרשמים" לכפרה לחטאים שונים, ובספרות השו"ת, תשובות פרטניות לאנשים שביקשו דרך תשובה על חטאים מסוימים – והתיקון הותאם בכל מקרה לחטא, לאדם ולהקשר.

תפקידם של ההורים והמחנכים אינו מסתיים בהוראת הטוב והרע, אף לא באזהרה מפני חטא ובהטלת אחריות ואשמה במקום בו היא קיימת. לעולם, בצד ההכרה בחטא ובטעות, בנטילת האחריות ובנשיאה באשמה, צריך להציע גם את דרך התיקון, הכפרה והסליחה. יתר על כן, אם נדע שיש דרך לתיקון, כפרה וסליחה, יהיה קל ופשוט יותר לקבל אחריות ולשאת באשמה, כאשר היא אמיתית ומוצדקת, ולהבחין בינה לבין רגשות שליליים ומעוותים של אשמה מיותרת.

יהי רצון שנשכיל להכיר בחטאותינו, לכפר על אשמותינו, ולזכות בסליחה וכפרה על כל עוונותינו.

--

הרב פרופ׳ יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג